מי האיש החפץ חיים

שחוח גוו הוא נע ברחוב, צעדיו איטיים ונדמה שבכל רגע ייעצר, ייפול .

ספסל . הוא מתיישב וידיו צונחות ברפיון.

איש אינו עוצר לשאול- השלום לך?

קם בהיסוס נתמך בספסל ומניע רגליו לכדי הליכה.

צעד ועוד צעד, עקב בצד אגודל הוא נע כיצור מכני.

בית. דלת. הבית.

אפלולית.  תריסים מוגפים. מדוע שב, מדוע הלך, מדוע שב לכאן?

לאות נופלת עליו, כבדה וחונקת.

הוא מסיר משקפיו ומעסה את צידי אפו .  עיניו עצומות.  פיו יבש כחרס שניטש בחרבה.

קרן שמש משחקת בגרגירי אבק נוגעת בעדשה כמו ברק.

על השולחן פתקאות. כתב היד זעיר ומוקפד.

אצבעותיו אוספות את הניירות מקרבות אותן אליו, לחיקו, ותש כוחו והן גולשות ברכות אל הרצפה מרחפות

כפתיתי שלג .

עיניו עוקבות אחרי הגלישה החרישית של הניירות, של המילים והמשפטים ואיננו עוצר בעדן.

פרידה חרישית זאת איננה מחרידה אותו. הן תמתנה  לו, וגם אם ייעלמו, הן צרובות בליבו .

קול דקיק של ילד, מתוק כרוח אביבית מבקש גלידה והוא  מרים ראשו, משעין ראשו על הקיר הקר

ומאחורי עיניו העצומות הוא רואה את   אליהו שלו, מתרוצץ לאורך החצר יחף ומאושר, שערו הזהוב פרוע

פרוע תלתלים ופיו מקשקש ללא הרף בחדווה ילדותית.

אליהו.   בנו בכורו.

דמעה  מלוחה חמקה מתחת לשמורות עיניו, זולגת לאט לאורך  הצער  אל פיו

בני, בני, מי ייתן מותי תחתיך

אליהו בני, בני בכורי.