מן התקשורת

כששרה קניג נאלצת להנחית על 
הכמעט-פגית שלה את השם מרים היא מכנה, 
אותה מימי כדי להקל את המעמסה שבשם, 
ומתנחמת בבנים ,שנולדים אחר כך. ומימי 
מרים גדלה לא מהר. לא הרבה. מנומשת. כף 
רגל ועד ראש. בקושי אוכלת. בקושי מדברת. 
בכלל לא מחייכת. רק פעם אחת, כשיוסי, דוד 
שלה מוזעק לעזור "אם אני לא מוציא 
מהג'ינג'ית הזאת חיוך, אני פורש משואו-ביז"

להב הסכין בהק קלות תחת אורו של פנס הרחוב." 
הוא חפן את הסכין בעוצמה בידו הימנית,
החליק ידו על הלהב וניגב את טיפות הדם שכיסו אותו".
כמה היינו רוצים להאמין כי זוהי סצנה הלקוחה מתוך
,סרט מתח הוליוודי
אך לא! זוהי אמת לאמיתה, מציאות ישראלית,
דברים מתרחשים בה מתחת אפנו,
ואנו בוחרים לא להתעמת אתם.
גם כותבת ספר זה בחרה כך.