מַתְּנַת נַפְשִׁי הַנִּצְחִית

 

כּוֹחַ הָאַהֲבָה – מַתְּנַת מָרוֹם נִשְׂגֶּבֶת,

שַׁי אֲשֶׁר הָאֵל חָנַן בּוֹ בְּנֵי אָדָם,

עַזָּה הִיא כַמָּוֶת, בְּלִבִּי יוֹשֶׁבֶת,

עִמִּי תָּמִיד תִּשְׁכֹּן, עַד סוֹף יְמֵי עוֹלָם.

שִׂפְתוֹתַי שׁוֹשַׁנִּים, נוֹטְפוֹת הֵן מוֹר עֹבֵר,

וְאַהֲבָתִי כִּצְרוֹר הַמֹּר בֵּין שָׁדַי יָלִין,

מַיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּהָ, גַּם אִם הַזְּמַן עוֹבֵר,

אֶת הַבְּרָכָה הַזּוֹ יָדַי תָּמִיד יַגְדִּילוּ.

אֵין מְקוֹרָהּ בַּגּוּף, בַּחֹמֶר הַחוֹלֵף,

כִּי לֹא בַּבָּשָׂר הֵקַמְתִּי אֶת בֵּיתָהּ,

אַף אִם כָּל הַיֹּפִי כְּצֵל מִתְעַלֵּף,

נַפְשִׁי הִיא מִשְׁכַּן קֹדֶשׁ לִנְקִיּוּתָהּ.

וּכְמוֹ כּוֹס יַיִן פָּז, נָסוּךְ בַּמְּעָרוֹת,

אֲשֶׁר יַשְׁבִּיחַ עִם הַזְּמַן וְיִתְעַלֶּה,

כָּךְ הִיא תְּזַכֵּךְ אוֹתִי בְּאַחַת הַטְּהָרוֹת,

לִשְׁאֹב בִּרְכַּת אֱלֹהַּ, כְּמַעְיָן מָלֵא.

~

אִמְרָה סִינִית עַתִּיקָה אוֹמֶרֶת:

הַכֹּחַ לֶאֱהֹב הִנּוֹ הַמַּתָּנָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר שֶׁנָּתַן אֱלֹהִים לָאָדָם.
כֵּיוָן שֶׁמַּתָּנָה זוֹ לְעוֹלָם לֹא תִּלָּקַח מֵהָאָדָם שֶׁבּוֹרַךְ בָּהּ.
הָאַהֲבָה מִשְׁכָּנָהּ בַּנֶּפֶשׁ בִּלְבַד, וְלֹא בַּגּוּף.

וּכְיַיִן מְשֻׁבָּח, מַשְׁבִּיחָה הָאַהֲבָה אֶת הָאָדָם
וּמְעוֹרֶרֶת אוֹתוֹ לְקַבֵּל אֶת בִּרְכַּת הָאֵל.

רֶטֶט שֶׁל נֶפֶשׁ

כָּתַבְתִּי אֶת הַשּׁוּרוֹת הָאֵלֶּה מִתּוֹךְ נְבִיעָה עֲמֻקָּה שֶׁל הַלֵּב,
כְּמִי שֶׁמְּבַקֶּשֶׁת לֶאֱחֹז בַּדָּבָר הֲכִי חָמִיק וְהֲכִי יַצִּיב בָּעוֹלָם.
הַמִּלִּים מִשִּׁיר הַשִּׁירִים, הַנּוֹטְפוֹת מוֹר וְשׁוֹשัׁנִּים, לֹא הָיוּ רַק קִשּׁוּט;
הֵן הָיוּ הַקּוֹל הַפְּנִימִי שֶׁלִּי, הַצְּעָקָה הַשְּׁקֵטָה שֶׁמְּסָרֶבֶת לְהִכָּנַע לִפְגָעָיו שֶׁל הַזְּמַן.
כְּשֶׁאֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בָּעוֹלָם, אֲנִי רוֹאָה כַּמָּה הַכֹּל זְמַנִּי, כַּמָּה הַגּוּף בּוֹגֵד וְהַחֹמֶר מִתְפּוֹרֵר.
אַךְ בְּתוֹךְ הַשִּׁיר הַזֶּה מָצָאתִי מִקְלָט. הַיְּדִיעָה כִּי הַכֹּחַ לֶאֱהֹב נִשְׁאָר חָתוּם בִּנְשָׁמָתִי
כְּמַתָּנָה שֶׁאֵין לָהּ תְּפוּגָה, מְמַלְּאָה אוֹתִי בְּשֶׁקֶט עָמֹק.
זֶהוּ יַיִן שֶׁלּא יַחְמִיץ לְעוֹלָם, אֶלָּא רַק יְזַכֵּךְ אֶת מִי שֶׁאֲנִי.
הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא אֲנִי, חֲשׂוּפָה וּמְבֹרֶכֶת

נושא: על חוסר וודאות ועל וודאות

 

 

אינני יודע – אולי בעולם יש שני סוגים שונים של אנשים, ועבור סוג אחד – העולם הוא הוא מן מקום הגיוני לחלוטין, כמו פודינג אורז, ועבור הסוג השני זה חוסר וודאות, כמו תבשיל מקרוני מוקרם.

כתב הרוקי מורקמי בספרו "קורות הציפור המכנית".

 

כתבו בהשראת משפט זה.

שלכם,

נורית ליברמן