בני-ברק, פורים תשל"ב
ישיבת פוניבז'
הנהלת הישיבה, קיימה את קריאת המגילה בנוכחות כל תלמידיה, בערב פורים וגם למחרת בבוקר. בטרם התפזרו התלמידים לבתיהם, הכריז ראש הישיבה, שמיד לאחר תפילת המנחה בחצות היום, כל התלמידים מוזמנים לסעודת פורים שתיערך בחדר האוכל.
פנייה זו כוונה לתלמידי הכולל ומעבירי השיעורים בו, בתוכם צביקה הלברשטם.
צביקה, סירב להזמנה לסעודה, בטענה שהוא רוצה לקיים את הסעודה עם אימו, בביתם. אולם הבטיח למשגיח, שיחזור מאוחר יותר לחגוג את חג הפורים עם תלמידי הישיבה.
לאחר שסעד עם אמו, יצא לדרכו בחזרה אל הישיבה.
בחדר האוכל, נשמעו קולות שירה רמים של התלמידים והרבנים, שרובם כבר היו מבושמים מיין.
המקום הפנוי היחידי היה ליד המשגיח, בשולחן הכבוד של רבני ומורי הישיבה. המשגיח סימן לו להתקרב ולשבת לידו. צביקה ניגש אליו ועשה כמצוותו.
לאחר שהרב – שהיה על גבול הגילופין – מזג לשניהם את כוס היין השנייה, נפתחו חרצובות לשונו ושאל במישרין את צביקה: "האם לא הגיע הזמן שתתחתן?"
"אכן הגיע הזמן, אך אין לי כרגע כלה. ברגע שיזדמן הזיווג, אעשה את מה שצריך." ענה.
"יש בידי כמה הצעות לשידוך עבורך." אמר הרב, ושאל, "האם תרצה לשוחח על כך?"
"כבוד הרב, הייתי מעדיף לדבר על כך למחרת הפורים, שהראש יצטלל מהיין." ענה.
"אינך צריך להחליט עכשיו דבר, אך לפחות תשמע על הצעה אחת." אמר המשגיח.
"טוב. אשמע." אמר צביקה.
הרב, מזג לצביקה עוד כוס יין ואמר לו: "מדובר על בתו של השוחט, ר' יחזקאל. נערה צנועה וחכמה."
"מכיר אני את ר' יחזקאל. פגשתי בו פעמים אחדות כאשר הייתי בקורס משגיחי הכשרות, הוא איש מאוד טוב." אמר צביקה.
"נו, אז לחיים, לחיים." אמר הרב והגביה את כוסו.
"לחיים." ענה צביקה, מרגיש כיצד היין מתחיל לתת את אותותיו על הלך מחשבתו. במוחו עלה זיכרון פגישתו עם פייגה, לפני זמן רב. לא חלף כמעט יום מבלי שחשב עליה, אך לא היה בידו לעשות מאומה. כל שנותרו לו ממנה, זיכרון צלילי נגינתה הענוגים על הפסנתר, וזיכרון פניה ושיערה היפים.
עתה החל להרהר בדברי המשגיח, ובשידוך שהציע לו עם בת השוחט, ר' יחזקאל. מה שנגזר כך יהיה אמר לעצמו, תוהה בלבו על הזמן שאבד ועל כל ההצעות הטובות לשידוך שדחה.
לאחר תפילת ערבית של מוצאי פורים, חזר אל ביתו.
אימו של צביקה, עלתה זה מכבר על יצועה, אך לשמע פתיחת הדלת, הקיצה משנתה ושאלה: "האם תרצה שאגיש לך ארוחת ערב?"
"לא, אימא, איני רעב כלל. אני סובל מחמרמורת קלה ומעדיף ללכת לישון."
"טוב, בני. לילה טוב."
"לילה טוב, אימא." ענה צביקה, והחל לתכנן במוחו כיצד תהיה הפגישה עם בתו של ר' יחזקאל, שאת שמה לא ידע. אף-על-פי שאין הדבר מקובל, רצה להיפגש עם המיועדת לו ב"ארבע עיניים". תנאי התנה עם עצמו, להיפגש ולשוחח קודם פנים-אל-פנים עם מי שעתידה לחיות עמו עד סוף ימיו.
*****
בני-ברק, חודש אדר, פגישה ראשונה
חנה וייס
פגישתו הראשונה של צביקה עם חנה וייס, בתו של ר' יחזקאל וייס, התקיימה במסעדה הקטנה "המפגש", שמיקומה על גבול בני-ברק – רמת-גן. שמה נבע מכך, שרוב הסועדים בה הגיעו למפגש כלשהו; מפגשים חברתיים, פגישות עסקיות, ובערב הייתה למקום מפגש של "משודכים" לפגישה ראשונה, בעיקר מהמגזר הליטאי.
בערבו של יום רביעי בשבוע, בדיוק בשעה שנקבעה, נכנסו למסעדה חנה וייס ואחיה אלעזר. אלעזר לחץ את ידו של צביקה, ואמר: "שלום, צביקה, זו אחותי חנה."
אלעזר, התיישב במרחק שולחנות אחדים משולחנם של חנה וצביקה, כדי לפקח על התנהגות השניים.
"האם תרצי שנזמין משהו לשתות או לאכול?" שאל צביקה את חנה.
"אשמח למאפה שקדים וכוס קפה הפוך." ענתה.
לאחר שהמלצר פנה לטפל בהזמנתם, התפנה צביקה, להביט בפניה של חנה. כמו רבות מהנערות ממגזר זה, פניה היו חפות מאיפור, מראיה היה פשוט ונעים.
"ספרי לי קצת על עצמך, בבקשה." אמר צביקה.
חנה, הסמיקה מעט. ניכר מהתנהגותה שזו הפעם הראשונה שהיא נפגשת עם גבר.
"אני בת 18. סיימתי את לימודיי במדרשה, ואני עתידה להתחיל ללמוד בחודש אלול, בסמינר להוראה ומחשבת ישראל." אמרה.
"היכן מתקיים סמינר זה?" שאל.
"בבני-ברק. אבי רצה שאלמד בירושלים, אך לצערי, זה לא התאפשר. כרגע קיים מחסור במקומות לינה במעונות. מאחר ומספר תלמידות-החוץ גדול מאוד, הביקוש למגורים במעונות גדול בהתאמה." ענתה.
"ספר לי קצת על עצמך, בבקשה." אמרה חנה.
"אני בן 22. מלמד ומסייע לתלמידים בישיבת פוניבז'. אני גם לומד כרגע בקורס למשגיחי כשרות, שאמור להסתיים בעוד שבוע." אמר.
אחרי שלגם מכוס הקפה שלו, הוסיף ואמר: "במסגרת הקורס, הכרתי את אביך, ר' יחזקאל."
"צירוף מקרים מעניין." אמרה ושאלה: "כיצד ידעת שאני בתו?"
"המשגיח של הישיבה – שהציע שניפגש, הוא זה שאמר לי שאת בתו של השוחט, ר' יחזקאל." ענה.
ככל שהשיחה זרמה והם החליפו ביניהם דעות בעניינים שונים, צביקה, מצא שחנה נערה בוגרת, דעתנית ומנומסת להפליא. הוא נתן בדעתו שכדאי שייפגשו שנית.
"האם היית רוצה שניפגש שוב?" שאל.
"אשמח מאוד." ענתה ללא היסוס.
השעות נקפו והשעון הראה כבר את השעה 23:00. צביקה, שילם על ההזמנה וסימן בידו לאלעזר, שהגיע הזמן ללכת. שלושתם יצאו את המסעדה והספיקו לעלות על האוטובוס האחרון, שיצא מרמת-גן לבני-ברק.
צביקה, ירד ראשון ואמר לחנה, "ניפגש בהקדם, אצור קשר דרך אלעזר. לילה טוב."
"לילה טוב." ענתה, בטרם המשיך האוטובוס בנסיעתו.
חרף החשכה, הבחין צביקה בעיניה הנוצצות של חנה.
נראה היה בעיניו, שהנה באה הישועה ממקום שלא ציפה לו. רגליו נעשו קלות ולבו שמח. אילולא האנשים שעדיין היו ברחוב, אפשר שהיה פותח במחול.
דומה כי פייגה רוטשטיין, נעלמה כליל ממחשבותיו, אולם מזווג הזיווגים היה בדעה אחרת. "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום."
בני-ברק, שלהי חודש אדר, פגישה שנייה
חנה וייס
צביקה, התכונן לפגישתו השנייה עם חנה וייס, מהרהר היה אם זו המיועדת לו. מניסיונו ידע שאין לדעת דבר, ו"בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו".
צביקה נפרד מאימו לשלום, ואמר לה, "אגיע מאוחר, אל תמתיני לי."
ידיו כבר נגעו בידית הדלת, כאשר אימו אמרה לו, "אוי, צביקה, שכחתי להגיד לך שהגיע היום עבורך מכתב מירושלים, האם תרצה אותו עכשיו?"
"לא, אימא. אקרא אותו כאשר אחזור, אני קצת ממהר." ענה.
צביקה עזב את ביתו לכיוון תחנת האוטובוס, אולם לבו נקפו על המכתב שצץ פתאום. אין לו דבר בירושלים, וגם זו שאהב, פייגה, נישאה זה מזמן.
בהחלטה של רגע, חזר לביתו לקרוא את המכתב. על גבי המעטפה היו כתובים שמו וכתובתו, בכתב נשי נאה. צביקה פתח את המכתב שנכתבו בו שורות אחדות בלבד:
שלום, צביקה.
איני יודעת אם אתה עדיין זוכר אותי. אני פייגה, מירושלים, זו שפגשת באוטובוס ולאחר מכן בתחנה שברחוב שבטי ישראל.
איני יודעת מאיין לי האומץ לכתוב לך, אך רציתי לומר לך שאיני נשואה עוד ואני פנויה.
אם ברצונך ליצור עמי קשר מחדש, אמתין לצלצול טלפון ממך – כל יום בשעות אחר הצהריים. את המספר כתבתי בתחתית הדף.
פייגה.
צביקה קרא את המכתב ברגשות מעורבים. לא מזמן החל קשר עם חנה וייס, והיום נועדה לו פגישה נוספת איתה. תהיות רבות עלו בראשו; מה יאמר לה? האם ידחה אותה? ומנין לו שפייגה, תתאים לו? ומדוע היא פנויה כעת? שמא פגם מצא בה בעלה?
צביקה, שהחליט לדחות את ההחלטה ולהשאיר אותה לבורא עולם, רץ מהר להגיע לפגישתו עם חנה.
בהגיעו באיחור רב למסעדת "המפגש", חנה ואחיה אלעזר, ישובים היו כבר לשולחן.
"אני מתנצל על האיחור," אמר צביקה, "צץ משהו שעיכב אותי."
"אני מקווה שהכול בסדר עכשיו." אמרה חנה, ופניה הסגירו את דאגתה.
"כן. הכול בסדר." אמר צביקה, ובלבו ידע ששום דבר לא בסדר.
לפני שפנה המלצר לטפל בהזמנתם, צביקה לחש באוזנו לקחת הזמנה גם מאלעזר, שישב בשולחן מרוחק מעט, וציין שישלם גם בעד ארוחתו.
"מה לחשת לו?" שאלה חנה, בחיוך.
"אה, כלום, רק ביקשתי שיזדרז."
"אתה נראה מעט מוטרד."
"כן, מעט."
"האם זה קשור אליי, אלינו?"
צביקה, שהעדיף להשאיר את כל האפשרויות פתוחות בפניו, בחר לענות תשובה מעורפלת: "אולי, אני לא בטוח."
הארוחה הגיעה ושניהם אכלו בדומיה. חנה הרגישה בשינוי המתחולל במחשבתו של צביקה לגביה, אך לא אמרה דבר. כשעה לאחר מכן, עלו שלושתם לאוטובוס בדרכם חזרה לבני-ברק.
צביקה בירך את שניהם לשלום, וירד ראשון בתחנה הסמוכה לביתו. הפעם – להבדיל מפגישתם הראשונה, צביקה לא הציע לחנה מפגש נוסף, אף לא הביט לאחור לעברה כאשר ירד מהאוטובוס.
