ציפור-גוזל ועיטים הרבה

רבקה יקרה,
זה שיר עוצמתי, חד ומלא תנועה פנימית. הצלחת לצייר ברגישות רבה את הנער הבודד בתוך המולת הרחוב, כמו ציפור־גוזל שמנסה לשמור על זהותו מול עולם מאיים ורועש של “עיטים”. השפה השבורה והזורמת שלך יוצרת תחושת נשימה מהירה וסצנה חיה ממש מול העיניים.
אהבתי במיוחד את החיבור בין ירושלים לבין המבט האנושי והחומל שלך , כאילו בתוך הכאוס את מצליחה עדיין לראות את הנפש הרוקדת. שיר מרתק, מודרני ונוגע מאוד.

לילה טוב ושקט

שמוליק

השיר מתאר "סצנה ספונטנית" ברחובות ירושלים, עיר שבה הקונפליקטים מתפרצים באופן בלתי צפוי ומצליחים "לאלף" 

השימוש במילה "עיטים" מול "גוזל" יוצר תחושה של חוסר איזון – מצד אחד חיות טרף מאיימות ומצד שני יצור רך שמנסה לשמור על החופש שלו דרך הריקוד.

נפלא שירך שני מחבק

הוא כציפור גוזל מרקד לו על רחבה מאולתרת, הוא מזכיר לך מישהו מן העבר. מעניין מי זה? 

הוא רוקד ברחבה המאולתרת שבפינת הרחובות ציפור-גוזל ואת מתאמצת לזכור את מי הוא מזכיר לך כשעיטים הרבה מנפנפים בשרווליהם השחורים, עטים עליו סצנה ספוטנית בירושלים המאולפת, אפילו אותך. תודה רבה לך רבקה היקרה, יום טוב.

הנשרים כבר חגים מסביב

באותה ירושלים.

מעניינת נקודת התצפית של הדוברת השירית, ובעיקר המתח בין האינדווידואל החחי בבועתו ל"המון".

נכמר לבי, רבקתי היקרה.

ראיתי בעיני רוחי את המראה. את הנער הצעיר

שבאזניו אזניות , עיניו עצומות והוא

מפזז למנגינה המתנגנת באוזניות.

אני רואה אותו מניף ידיו, רגליו מקפצות ובדל חיוך מבליח על שפתיו.

ומנגד

מנגד ראיתי את עופות הטרף השחורים עטים עליו. 

איך הוא מעז לפזז כך בירושלים שלהם.

כן, הם כבר מיחסים את ירושלים כולה להם.

ונעצבתי לקרוא את המילים האחרונות שלך

מילים שמספרות לי כי את כבר איבדת את ירושלים שלך...

מחבקת אותך רבקתי שלי.