היא כותבת פרוזה(ק)

הַמִּלִּים הַאוֹבְדוֹת

פְּעָמִים יֵשׁ בָּה חָפֵץ 
לִכְתֹּב אֶת לִבָּה
לְרַאֲוָה. 
  וְהַמִּלִּים חֲסֵרוֹת 
              מְהוּסָסוֹת, 
                      מְדָדוֹת,  
                          חֲרֵדוֹת, 
                             סוֹמְרוֹת, 
אוֹבְדוֹת בְּתוֹכָה. 

~

מסביבה יורים כל הזמן מילים בצרורות, אין  צפירות ארגעה. המילים פוצעות,חודרות,כואבות. 

צועדת ביניהן  בשקט למרות שבגללן  בכתה המון חרוזים ואיגדה אותן בחוט שקוף.

היא לא נפצעה אנושות, רק מכות יבשות, אז נכון שהיא לא פיה גם לא שיה

אבל  עד להיות מכשפה המרחק רב!

המילים מתפוצצות פיצוצים פיצפוצים כמו פצפוצי אורז בשוקולד מתוק

כמו סוכריות קופצות בפה של ילדים, היא אוהבת צחוק של ילדים אליהם היא מתחברת

כנראה שלא גדלה עדיין הכול בא לה באיחור,

בגיל העשרה כשכל חברותיה צעדו כששמן הלך לפניהן  מפואר לתפארת ודיברו על חזיות,

היא עוד היתה שטוחה , גם המחזור הגיע באיחור,  המון שנים היתה מן תום בוי כזאת שיער קצוץ,

פנים חלקות לא מאופרות, את הכול ניסתה להשלים מאוחר יותר בפחות זמן

אבל כמה שיותר מהר שלא תרגיש פספוס.

תמיד משכה אש לכיוונה  היה לה חתיכת אופי כך אמרו כולם, גם אני חושבת ככה,  

אני מכירה אותה, אני יודעת.

 את חייה עברה בנועם בלי דרישות מיוחדות, הסתפקה במועט רצתה לעלות גבוה גבוה,

אולם כל פעם היה מכשול בדרכה, אני חושבת שהיא  שמה בעצמה את המכשולים האלו בדרכה. 

פעם אחת היא מעדה בגדול ,בתקופה שהייתה עצובה, אולי לא היתה הכי אשמה כי היתה בה תמימות

היא לא רצתה עוד אהבה נוספת רצתה רק אחת. אמרו עליה שהיא מאוד חכמה, יפה

אבל היא לא החשיבה את זה היתה צנועה הנחתום שלה לא העיד.

היא מדברת אל פרחים,עצים ועננים. אל הפרחים והעצים כי יש בהם צבעים שהיא אוהבת

לא כמו המילים הצבועות שירו בה מכל עבר ולכל עבר.

אל העננים דיברה כי הם היו הכי קרובים לאלוהים וכך הרגישה שהם עושים את השירות עבורה

ואלוהים מכוון דרכיה , לפחות היתה לה אמונה. היא גם לא מתחברת בקלות,

היא בוחנת את האנשים סביבה ורק אם מרגישה בטוחה היא מתקרבת.

היא מעולם לא נזקקה לטיפולים או תרופות שירגיעו את נשמתה התועה תוהה

גם לא נזקקה לטיפול פסיכולוגי,הפסיכולוגים בטוח לא היו יכולים להתפרנס ולהתעשר ממנה.

גם אקמול היא לא לוקחת אז בטוח אין מה לדבר על פרוזק או כדור ארגעה אחר.

 עד שקמה איזו אישה פסיכו-לוגית בלי תעודה וקבעה שהיא מאוד חולה ,

לא בריאה בנפשה זו היתה הדיאגנוזה, קבעה שהיא אישה עם גאווה מזוייפת שאין בה בטחון עצמי ,

שהבדידות אותה הורגת ואינה יודעת לחיות באחווה.

היא דווקא ידעה, היו לה חברים, חיה בשלום עם כל מי שמסביבה

אני ראיתי אותה לפחות פעמיים ביום וראיתי שהיא בסדר

גם הסובבים נתנו לה כבוד והעריכו את מעשי היום יום שלה,

גם במקום העבודה העריכו את כישוריה והחמיאו.

 עכשיו היא לא יודעת האם לקחת פרוזק או רק להמשיך לכתוב?

אני מציעה לה להמשיך לכתוב.