היא מנשיבה בו רוח

גלי יקרה,

שיר עוצמתי, אפל ורב־רבדים, השוזר מיתולוגיה, כאב ואהבה במארג סמלי מטלטל. דימוי הרוחות הנאספות בכפות ידיה כדי להשיב לו את נשימתו ואת אורו נוגע עמוק בלב, והסיום הקצר, ״עַד יֵרָפֵא״, מותיר תפילה חרישית לתיקון, להחלמה וללידה מחודשת מתוך האפלה. שירה נועזת ומלאת עוצמה. 

שבת מבורכת ושקטה

שמוליק

קראתי אותו ושוב מצאתי את עצמי מתחברת בצורה עמוקה לכל מילה ומילה, כאילו האותיות האלו יצאו ממש מתוך הלב שלי. הדימויים העוצמתיים שלך והמעבר מהשבר והאופל אל הריפוי והרוחות של האהבה פשוט נגעו בי בנימי הנפש. את כותבת נפלא ומרגש כל כך
תביאי ממך עוד ועוד - שבטובה

זה קיים בכל מקום וזמן הרוח הזאת שנדע לקבל ולא לסגת ממנה תודה רבה  

מי זה ה-הוא לו/בו היא מנשיבה האבה, או שמא מבצעת את כשף ההחזרה לחיים [ראי אליהו, אלישע]?