אנט-חלק שלישי

לאחר כשבועיים – בהלכו בדרך היורדת מהר הצופים לחדרו

במעונות בשעת ערב מאוחרת, נושא בידיו עבודה סמינריונית

גמורה למחצה וספרים להשלמתה – שמע בקרבת הגן *הבוטני הישן

קול מלגלג.

“גם נימוסים אין לישראלים”. נתי הפנה ראשו לאחור ובתחילה

לא זיהה את אנט.

משקרבה, חיוך רחב וטוב על פניה ועיניה צוחקות לקראתו, זיהה

את “הצרפתייה מהאוטובוס” כפי שקרא לה בינו לבין עצמו וחש גל

של שמחה לא מובנת.

הוא פסע לקראתה בצעד כבד ומסורבל, והפעם, מבלי שיכול

היה ליתן לכך הסבר ימים רבים אחר כך, פשוט הניח את הספרים

והקלסר, אחז במותניה של זו הקטנה והניפה באוויר בקלילות בכוחו

הרב, ואף שזו טלטלה רגליה, מיאן נתי להורידה עד שתתנצל “על

הישראלים”.

היא נענתה בצחוק פרוע ורב משובה, ונתי הורידהּ והניחהּ על

הקרקע אט אט, גופה צמוד ומחליק לאורך גופו. ידיו נותרו לאחוז

במותניה, עיניה הביטו בעיניו, והוא רכן ונשק לה בחמדה.

אנט נענתה לנשיקתו. שפתיה היו רכות, לשונה חדרה לפיו בלהט,

תרה, יונקת וטועמת מעמקיו משפתיו. נתי הידקה אל גופו וחש

את חמימות שדיה מבעד לבד הדק של השמלה הקיצית שגם הפעם

לבשה לגופה.

ידו ירדה במעלה גווה, כפות ידיו הגדולות ליטפו ברוך רב את

גופה, והוא לא הפסיק את לטיפותיו גם כשסטודנטיות חלפו בשביל.

אחר, מבלי אומר הרים ביד אחת את הספרים ואת הקלסר שהניח

למעצבה קודם לכן, וידו השנייה לא הרפתה והמשיכה לאחוז במותני

אנט, מהדקת את גופה הדק אל גופו.

---המשך יבוא----