קשה זיווגו של אדם
(הכתיבה בגוף ראשון)
בע"ה, ט"ו בתמוז תשל"ב
פרק זה מוקדש בתודה לגב' גלי צבי ויס
הימים חלפו במהירות. חודש סיוון חלף זה מזמן, אף חצי תמוז נגוז. נוהגת הייתי לעשות את ימי השבת בבית הוריי, אולם לא שמעתי מהוריי, אף לא ברמז קל, שיש מי שמבקש את ידי. השקעתי את מרצי בעבודה בבית החולים ואת אחר הצהריים בנגינה על הפסנתר. שפרה אמרה שאני מתקדמת בצורה יוצאת דופן, ואף נכון לי עתיד גדול כפסנתרנית.
אולם אט-אט החלה הדאגה לכרסם במוחי ותהיתי שמא יש עיכובים מצד צביקה, למרות העובדה שדיברנו בטלפון כמעט מדי יום, וצביקה נשמע נלהב כתמיד ומצפה לרגע בו יוכל לבקש את ידי.
שפרה הרגישה את המתחולל בקרבי, הניחה את ידה על כתפי ואמרה: "תפסיקי לדאוג. אין הדברים תלויים בך."
"אכן את צודקת", אמרתי. "אך העניין אינו מתקדם כלל."
גם בלבי ידעתי ששפרה צודקת לחלוטין. גמרתי אומר שאניח לעניין ולא לדחוק את קץ, ממילא הקב"ה קובע את המועדים לכל דבר ועניין. כך האמנתי תמיד, כך אני מאמינה גם עתה.
יום שני י"ט בתמוז התשל"ב -
הטלפון צלצל. שפרה הרימה את השפופרת ואמרה: "זה עבורך".
"שלום' פייגל'ה, מדבר אבא".
"שלום אבא" עניתי. הופתעתי לחלוטין. אבא לא התקשר אף לא פעם אחת לביתה של שפרה. את כל שרצה לומר לי היה אומר בשבת או מוסר לאימי.
"אני מבקש שתהיי כאן ביום רביעי בערב", אמר אבא.
"האם קרה משהו מיוחד?" שאלתי.
"כן. משהו מיוחד", אמר אבא, והוסיף "יגיעו אורחים מכובדים הרוצים לראותך."
כאשר אבא היה משתמש בביטוי "רוצים לראותך" בדרך כלל זה רמז על איזה שידוך או הצעה לשידוך. חששתי מעט שמא יקדים מישהו אחר את צביקה, אך ידעתי שאני ברשות עצמי ויכולה לסרב גם להצעות. תמהתי שאימא לא אמרה דבר הרי פגשתי אותה בבוקר?! אבא לא היה מסכים לדבר כלשהו ללא הסכמתה של אימי.
יום רביעי כ"א בתמוז תשל"ב - יום ההולדת שלי.
הגעתי בשעה היעודה לבית הוריי כמצוות אבי. השולחן במבואה היה ערוך במיני מתיקה ותופינים, בצמצום רב, בשל "ימי בין המצרים", אך גם מכובד למדי. הבית היה מבהיק בניקיונו ודומה שציפו לאדם רב-חשיבות, "אורחים מכובדים" כלשון אבי. אימי ואבי לבשו בגדים נקיים. כך גם אני לבשתי את אחת משמלותיי הנאה ביותר. התכוונתי ללכת לחדר של אחותי ולהמתין שם, כפי המקובל, אך אימי אמרה: הערב את יושבת אתנו ליד השולחן. אבא ישב מצידו האחד של השולחן ואימי ואני התיישבנו מצידו האחר, ממול. תחילה חשבתי כי מכינים לי איזו הפתעה ליום ההולדת שלי, אולם מעולם לא היה נהוג אצלנו לחוג יום הולדת, ומה יום-מיומיים.
בדיוק בשעה שמונה וחצי בערב צלצל פעמון הדלת, ואל הבית נכנסו גבר זקן ואישה. האיש מבוגר מאוד, בעל הדרת פנים, שזקן ארוך ירד לו על פי מידותיו.
האישה, כבת ארבעים וחמש, או חמישים, נראתה צעירה לאין ערוך מהאיש, ודומה היה שהיא בתו או לפחות יכולה הייתה מחמת גילו להיות כזו. אבי עמד לכבוד האורח, כך נהגנו אימי ואני. השניים הוזמנו אחר כבוד לשבת אל השולחן. הגברת תפשה את מושבה ליד אימי, והאורח המכובד ישב ממול אבי בקצה השולחן. לאחר חילופי מילים וברכות, נשאל האיש ע"י אבא: "כבוד הרב, מה תבקש?"
"מבקש אני את ידה של בתכם, פייגה, עבור בנה של הגברת שבאה עמדי", ענה האדם הקשיש. "דיברנו על כך בטלפון והסכמת לכך."
"אכן הסכמתי לכך", ענה אבא והוסיף "גם רעייתי הסכימה לכך, אך צריכים אנו לראות את החתן וגם צריכים את הסכמתה של פייגה, שעתה היא ברשות עצמה".
"החתן ממתין בחוץ עד לקבלת רשות להיכנס." ענה הקשיש.
"טוב מאוד, שיכנס" ענה אבא.
הגברת האורחת, שישבה עד עתה בלא שאמרה דבר, קמה ממקומה ניגשה אל הדלת ופתחה אותה. ליבי ניתר ממקומו. בפתח הבית עמד צבי הלברשטם, לבוש בהידור רב. הניד בראשו כלפינו, ניגש אל השולחן ועמד. פניו זהרו באור יקרות כפי שזהרו לפני חודשיים, באותו היום בו נפגשנו לראשונה במסעדה ליד ביתה של שיפרה. בידו החזיק חבילה עטופה ומסר אותה לידיו של אבא. "זה בשבילך, כבוד הרב", אמר.
"האם לפתוח עכשיו?" שאל אבא את צביקה בחיוך, כילד שקיבל צעצוע חדש.
"כן, כדאי וראוי, כבוד הרב", ענה צביקה בחיוך, והתיישב בסמוך לאיש המכובד.
אבא פתח את העטיפה, ולפתע אורו פניו ואף הביעו פליאה רבה. "מהיכן השגת ספר זה?!" שאל בתמיהה. "יודע אתה עלם יקר" הוסיף אבא, "זה שנים מחפש אני את המהדורה הזאת, והנה היא באה לידי בהיסח הדעת, תודה וישר כוח."
"זה היה בעצתו של המשגיח בישיבה היושב כאן" אמר צביקה, והוסיף: "המשגיח סיפר לי שכאשר דיברתם, הזכרת, בדרך אגב שאתה מחפש את הספר הזה. חיפשתי מעט בבני- ברק ומצאתי אותו."
"יישר כוח, בחור צעיר", אמר האדמו"ר רוטשטיין, שהתרגשותו מקבלת הספר ניכרה עדיין על פניו, "הבה ניגש לענייננו".
אבא פנה אליי ושאל ללא הקדמות מיותרות: "פייגה, האם רוצה את להינשא לבחור הזה?"
"רוצה אני!" אמרתי, בשמחה מופגנת. אימי חייכה חיוך רחב עד מאוד, ודומה שהיא רקחה ובישלה את כל המהלך הזה. רק עתה חדרה בי ההכרה שהוריי הכינו לי הפתעה לשמח את ליבי ביום הולדתי. ואין לי הפתעה גדולה ומשמחת מזו.
"אם כך הבה נרים כוסית לחיים" אמר אבא.
לראשונה, מעת הגעת האורחים, פנה אבי אל אימו של צביקה ואמר לה: "גברת הלברשטם, הייתי מבקש שאת כל הסידורים וההכנות לחתונה תסכמי עם רעייתי, שיינה-לאה". אבא הוסיף ואמר: "כל שתסכמו כך יקום וכך יהיה."
זו פעם ראשונה שראיתי את אבא במלא מנהיגותו. שולט בכל דבר ועניין. מחלק הוראות כפי שבעל בית צריך לעשות. אין זה דבר של מה-בכך. רגילה הייתי לראות את אבא רק "עונה אמן" אחר דבריה של אימי, עתה כאילו הפך לאיש אחר.
יום שני ט"ו באב.
זה היום הגדול לו צפיתי. שלשה שבועות לאחר השידוך עם צביקה, נתכנסנו שוב בבית הוריי: אימי ואבי, צביקה ואני וגם אימו של צביקה, אסתר האלמנה. הפעם המשגיח של הישיבה הודיע שלא יוכל לבוא. גם שפרה חשה שלא בטוב, וביקשה שלא לבוא. בפעם הזו לא היו גינונים אלא ערב של שמחה. שמחת האירוסין שלי ושל צביקה. דבורק'ה, אחותי הקטנה, ערכה את השולחן והניחה עליו מעדני מלך. זה ימים אחדים שאני מתכוננת לרגע הגדול ביום האירוסין בו יקבעו גם את תאריך הנישואין.
עברה רק שנה אחת בלבד מיום נישואי הקודם. בלבי קיוויתי שהפעם זה לתמיד. הרגשתי קשורה בנימי נפשי לצביקה וגם הוא, כך האמנתי, קשור אלי בעבותות אהבה. כל רצוני עתה היה מעט שלווה, רוגע ומחיקת העבר מהאכזבה של החתונה עם דוב. אימי העירה אותי מההרהורים וכאילו ידעה את מחשבותיי: "פייגל'ה", אמרה אימי, "זו עת לשמוח ולא לשקוע במחשבות על העבר." עוד אמרה: "כדאי כבר ביום שמח זה לקבוע את התאריך לחתונה."
"אכן , אימא", עניתי. "זה זמן טוב בהחלט."
"האם יש תאריך מיוחד שאתם מעוניינים בו?" שאלה, כאשר פנתה בלשון רבים וביקשה גם את דעתו של צביקה.
אבא עיין בספר כלשהו. דומה היה שעניין התאריך לא מעלה ולא מוריד כדי לבטל תורה. את המלאכה השאיר לאימי.
צביקה היסס מעט ואמר: "הייתי מעוניין בתאריך מסוים, אם זה מתאפשר. כלומר לקיים את החופה בה' בתשרי. הוא יום הולדתה של שפרה". הבטתי בחיוך רחב אל צביקה. דומה שקלע גם למשאלת הלב שלי.
אבא קפץ ממקומו כנשוך נחש. "הרי לא יהיו שבעת ימי משתה משום שמה' בתשרי עד יום כיפור נותרו 5 ימים , ובערב כיפור גם אי אפשר, כך שנשארו 3 ימי משתה בדוחק. ממליץ אני לכם" אמר אבא, "לחפש תאריך אחר, אולי למחרת חג הסוכות"
"כך נעשה", ענה צביקה לאבא.
"יפה מאוד" אמרה אימא, ושאלה: "אולי יש לך רעיון גם לאיזה אולם?"
"בהחלט", ענה צביקה. "פייגה ואני מעדיפים לעשות משהו קטן וצנוע, עם מעט מוזמנים הכרחיים, על מנת לחסוך בהוצאות ככל האפשר."
"מחשבה נכונה ונבונה", התערב לפתע אבא, שעד כה דומה שאין לו כל שיח ושיג בדיון החולין, "אני מניח שחשבתם על כל הפרטים."
"כן, כבוד הרב", ענה צביקה, והוסיף, "בישיבה מוכנים לבשל עבורנו וגם לתת את חדר האוכל בתשלום עבור מוצרי המזון בלבד."
"נשמע מצוין", אמר אבא, והביט לעבר אמא. זו חשבה מעט ואמרה: "זה ממש טוב, למרות שנצטרך להטריח את עצמנו לבני ברק."
"ברשותכם", אמר צביקה, " אנו רוצים לחזור לביתנו".
"בוודאי", ענתה אימא, "לכו לשלום, רק בבקשה תודיעו לנו על התאריך המוסכם."
אימא ואני לווינו את צביקה ואימו אל מחוץ לביתנו, עד לתחנת האוטובוס המוביל לתחנה המרכזית.
"תתקשר מחר". אמרתי לצביקה.
"כך אעשה" אמר. "לילה טוב".
פעם אחר פעם תמהתי מאין לי העוז להתנהג בניגוד למקובל אצלנו בעדה החרדית והשמרנית, אולם מאז ניסיון העבר עם בעלי הקודם, דוב, גמלה בלבי ההחלטה לשלוט על המהלכים, גם אם בעיני אחרים, למראית עין, אינם עולים בקנה אחד עם דרך החיים של קהילתנו.
