בַּמַּעְבָּדָה שֶׁלִּי

שבתי מהגן  באתי אל רעי, המחשב. נכנסתי לקרוא פה ושם . 

באחד המקומות עצרתי בפוסט של חברה, אשר הציגה בפני קוראיה את שירו של קובי אפללו. קראתיו לא יכולתי שלא להתאהב במילים כבר בקריאה ראשונה! כבר בשמיעה ראשונה! שם השיר הוא  "בדרך לגן עדן". – הוא  נגע מאד ללבי. ישר קפצו המילים מאותו לב שלי  נרגש. אל המקלדת בלי עריכה...ללא טיוטא...כי בלב אין טיוטות.הלב הנו  ישר תמיד.

וזה מה שהפקתי מעצמי ספונטנית כאמור, בעקבות  הרגשות שעורר  בי השיר.

הנה:

אני שואלת: מה יש לו לאדם באמתחת חייו, כל מה שראה, כל מה שעבר, כל מה שלקח.
אני יודעת שכל התפילות שנשאתי...תמיד צבעתין בתקווה. כך זה כשהולכים יד ביד עם האמונה! 
היו שנים קשות של בכי ודמעות, חרדות ודאגות...ניסיתי להתמודד  בכל כוחי. שרפתי פחדים, התגברתי על מכשולים, קבעתי  לעצמי את החיים, יודעת שאפשר פה ושם גם קצת...תיקונים
והכל מלווה ברגשות סוערים עזי עוצמה.

בכל זאת היו ימים של שבירה. שעות שבהן  התפזרתי, והייתי צריכה לאחות את כל השברים

מה שלא קל בכלל!.להכניס לקופסא, בזהירות שלא ישברו שוב , אבל  נשמרו בי זכרונות  כל שברי לבי ושברי הזכרונות של קופת השבירה.

לא קלים החיים כשהם יוצרים מצבים  קשים, רעים מאד. מן  הסוג שרוב האנשים לא מתנסים בהם. נגעתי בעצב...והעצב עטף אותי....את כולי. ועיני הדומעות לא הזליגו על לחיי  דמעות גיל,

כל כך הרבה דמעות רוותה הכרית שתחת ראשי.  בשל חוסר ודאות, כמעט אי שפיות,מחמת הסלעים המדרדרים אלי, עומס, מועקה, 

אבל תמיד התרוממתי. ידעתי להלחם. להמשיך הלאה. הייתי  בטוחה  שלדמעות יש סוף והכאב חלוף יחלוף, אף כי דמעותיי היו זקיפים ונטיפים והשאירו חותמן  דמעה ועוד דמעה.

 כולן זרמו אל נהר הדמעות שהתפוגגג ונעלם במרחבים של החיים.במרחק של הזמן.

מעתה נפשי מכילה דמעות אושר
יש בי חלְקה רוגעת ומנגינה שלווה, לא עוד ענני סערה, רק אושר, שמחה ואהבה
ואני...מ-א-ו-ש-ר-ת ומלאת א-ה-ב-ה .

 בַּמַּעְבָּדָה שֶׁלִּי

מְעַבֶּדֶת לָשָׁה אֶת הַכְּאֵב, 
מַרְכִּיבָה לוֹ רַגְלַיִם עֲגֻלּוֹת
שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל מִגּוּפִי לְכֹל הָרוּחוֹת
וְיֹאבַד, יִתְרַסֵק בַּתְהוֹמוֹת.
מְעַתָּה -
מְעַבֶּדֶת שִירֵי אַהֲבָה.

בַּמַּעְבָּדָה שֶׁלִּי
מְעַצֶבֶת אֶת הַכְּאֵב,
מַרְכִּיבָה לוֹ כְּנָפָיִם
שֶיִפְרָח מִגּוּפִי
לְכֹל הָרוּחוֹת!
מְאֲבֶּדֶת אוֹתוֹ
לְתָּמִיד.