פרק 6 — בור
האור הקלוש מהמגדלור הבהב בלילות, ההבזק אשר נשלח פילח והסיט במקצבים קבועים את האפלה ששלטה על האי.
עבורי, המגדלור לא היה רק מבנה המיועד למטרת פיקוח וניווט, הוא היה הלב של חיי. אבא שלי, דור רביעי לשומרים של המגדלור, וככאלו המעבירים את כל חייהם כשהם צמודים למגדלור, הם ואני שימשנו כשלייה המחברת בין אוניות אל הנמלים, בין הבורות לזיכרונות, שומרים שם על הים ועל האנשים, ולעיתים נדמה שגם על משהו נוסף, דבר מה שמעולם לא דובר עליו בגלוי.
מקס המתין לי כבר ליד מכסה העץ אשר הוזז ממקומו בשעות הבוקר, שתי כוסות קפה חזק מוכנות בידיו, תיבת האבן הקטנה מונחת בדממה על האדמה הלחה ולצידה גלגלת כבדה וחבלי קשירה, כל אלו המתינו עבורי.
״ערב טוב חבר,״ זרקתי לעברו, תוך שהוא נותן לי את כוס הקפה החזק שלי.
״נראה לי שאתה מאוד זקוק לקפה עכשיו,״ מקס ענה.
״זה כל כך בולט?״
״אתה שקוף, הכול בסדר עם עמנואלה?״
״עד כמה שניתן,״ לא רציתי לפתוח זאת עכשיו, הייתי חייב להירגע, לאסוף כוחות לפני הלילה הארוך, טוב שלפחות הספקתי לישון כמה שעות.
״מוזיקה?״ שאל מקס. אהבנו לפני שהוא הולך ואני נשאר, לגלגל סיגריה אחרונה עם הקפה, ואז לחבר את הבלוטוס של הרמקול הנייד ולהאזין למוזיקת פופ משנות ה־90. היה משהו תמים במוזיקה הזו, תחושה של אמת, ניסיון כנה ואמיץ להתבונן בעולם שלנו מבעד לצלילים, ללא זיוף, ללא הסחות דעת, מוזיקה וקולות צלולים, לא כאלו הבאים לחקות משהו אחר, ללא אפקטים כאלו ואחרים הגורמים כיום לתחושת ניכור וזרות כלפי במוזיקה הנוכחית. אין נוכחות של אמת טהורה כיום, ישנה רק כוונה לנכס לעצמנו דברים שאינם שלנו, רצון להיות מישהו או משהו שהוא לחלוטין לא אנו. אותן טכנולוגיות הבינה המלאכותית המוטמעות באפליקציות השונות, מתעתעות בכולנו, אין מי שבאמת עושה את המלאכה, קודים וקידודי מחשב, הם אלו המייצרים את הצלילים, ואלו משווקים בחסות אומני שקר ויוצרי מציאות בדיונית. מוכרים לילדינו צלילים מלאכותיים, הם לא באמת מתאמצים לייצר אותם, קולות הזמרים נושאים את שמם בלבד אך הצליל הבוקע איננו שלהם, לא קיים אצל רובם הכישרון הנכון שהיה דרוש פעם, יכולת לעצב את קולותיהם אל מול יכולותיהם האמתיות, מכונה עושה עבורם את העבודה, אין שם גרם של זיעה.
בשנות התשעים הסתיימה התמימות, אחרוני אומני האמת, גם זו המכוערת, שחררו לאוויר את הסינגלים האחרונים של הכנות.
״עזוב, בוא פשוט חבר אותי לכבל ואחר כך לך לישון, בשעה שש בבוקר אל תשכח להגיע, לעזור לי לסגור כאן את הכול.
מקס בחור חכם, קלט אותי ולכן העדיף לא להכביד עלי בשאלות ברגעים אלו שבהם אני זקוק לרוגע ושלווה, לאסוף כוחות ממקומות שלעולם איני מבין מהיכן שאבתי. אין לו מושג קלוש מה מתרחש כאן לאחר שהוא הולך, לאבא שלי היה, לסבתא ולסבא רבה לפנייה, אולי לעוד מספר מצומצם של אנשים בעולם הזה, מקס, יחד עם כל זה שהוא חבר, אין לו באמת מושג, בדיוק כמו שלעמנואלה אין מושג.
הרכבתי על גופי את רתמת הבד המחוספסת, ולשני עוגניה המעוגלים חיברתי את קצות החבלים, התיישבתי כפוף על שפת הבור, מקס הניח על ברכי את קופסת האבן, היא שקלה כ 10 קילו אך הייתי רגיל לשאת אותה עלי. ״בהצלחה חבר״ הוא לחש לעברי ושחרר את הבוכנה הקטנה, זו חרקה בתחילה ואז שחררה מעט חבל, הדפתי את עצמי לפנים ואפשרתי לגופי להיתלות באוויר, הבטתי בדממה למעלה, לכל אורכו של המגדלור, סרקתי אותו במבטי מלמטה למעלה, אורו המהבהב שמר על קצב קבוע, אלומת אור נזרקה לעברנו כל מספר שניות, היא דמתה לברק חרישי, כזה שנלקח ממנו הקול - את הרעם שלו.
סימנתי בראשי למקס, וזה המשיך לסובב את הגלגלת עם ידית הבוכנה המתכתית, הריח הטחוב תפס אותי מיד, לא משנה כמה פעמים ארד אל הבורות, תמיד זה יכה בי, כמזכיר לי לאן אני יורד, מנסה להסביר לי כבר במשך שנים כי זה מקום בו כל מי שרואה עצמו שפוי בדעתו, יבחר בלטפס ממנו ולברוח, אני בוחר לרדת. אולי בוחר אינה המילה הנכונה, יותר מדויק לומר אני הוא זה שנבחרתי לרדת.
מסע של 10 מטרים לעומק האדמה, אל קרקעית הבור, עבור מקס, אכן מדובר ב־10 מטר, עבורי מדובר בשנות אור, לעיתים אף נצח. הבור דומה יותר לבאר עגולה, כזו המדופנת היטב על מנת שלא יחדרו מים פנימה, באר נטולת מים היא באר עצובה, כאילו שאבו מאדם את דמו שלו, הוא נותר שם מאחור כצל של עצמו, מצומק ומכווץ.
ברגע שרגליי נגעו בקרקעית המוכרת, שחררתי את הרתמות, את קופסת האבן הנחתי על הקרקעית, חיברתי את הרתמה לחבל ומשכתי בו קלות, זה הסימן עבורו שם למעלה, למשוך את גלגל ההצלה האחרון והיחיד שהיה לי מאז ומעולם אל מול אותם הבורות, מקס נראה לי מלמטה כצל אשר החליט לפעול על דעת עצמו, לנתק עצמו מהאיש אותו הוא מלווה מלידה ולצאת לדרך עצמאית, בלתי אפשרי היה להתרכז בתווי פניו, הוא נראה צל קטן וגלמוד, החבל העולה דמה לנחש חסר צבעים המרחף באמצעות כוח בלתי מוסבר ומתקבל על הדעת, למעלה אל הקרקע הבטוחה. הבטתי לעבר השמיים, המראה היה כמתוך משקפת ענק כשאני שוכן בתוכה, צמוד לעדשה המקטינה, לא זו המבהירה ומגדילה את כל מה שפולט אור, אלא זו המצמקת, הלא מנוצלת לרוב. השמיים היו נקיים מעננים, הירח לא נראה מהבור, שמעתי את רעש גרירת מכסה העץ, ולאט לאט המשקפת כאילו נסגרה מעלי, הכוכבים הבודדים אשר עדיין הספקתי לראות, הלכו וגוועו, ואז גם נעלמו.
אפלה גמורה, זה יותר מחושך מה שמתרחש שם בפנים, זו האפלה מוחלטת, כיבוי אורות סופי, נדמה שאלוהים עצמו, החליט בבת אחת להחזיר אותי אל אותה השנייה, רגע בטרם שהכל התרחש, חלקיק זמן לפני המפץ הגדול, רסיס של חיים בטרם הוא הואיל להרים עבורנו בני האדם את המסך ואז גם לגלות עבורנו את הכדור עליו אנו שוכנים, ואני נמצא שנייה לפני, לפני שהדבר הראשון קרה בכלל, מקום בו אפילו אני לא ידעתי שהדבר הראשון, אותו האור הראשון, אותו ניצוץ אמור תיכף להגיע.
בחשיכה הזו שהיתי, לא הייתי זקוק לאור מכל סוג, הכרתי בעל פה כל חריץ על קרקעית הבור, היא הייתה רכה ויבשה, נשענתי על הקיר המעוגל, ולאט לאט התיישבתי כשרגליי מתוחות לפנים, כמעט ויכולתי להרגיש את הקצה הנגדי של הבור עם הרגליים מתוחות, רק כמעט.
וידאתי כי תיבת האבן מונחת כראוי בין רגליי, על הקרקע, רגליי אוחזות בה בעדינות, רק על מנת לוודא כי היא אכן שם. מתרגלים מהר לריח הטחוב, מניח שאם למתים הייתה אפשרות להריח, אז זהו הריח הראשון אשר היה עולם באפם, לאחר מכן בטח גם היו מריחים שורשים, חרקים, כנימות ועוד הפתעות, אבל למתים כנראה אין כבר חוש ריח, והבור שלי היה אטום לחלוטין ללחות, לכן לי אין חשש מכל הצרות אשר באות לפרק את גופות המתים. קר שם למטה, לא יעזור לי גם אם אלבש עשרה מעילים, קר כאן כפי שלא קר בשום מקום בעולם הנמצא בעומק של 10 מטרים, או יותר נכון אין ספור שנות אור. נזכר כיצד בפעם הראשונה סברתי שאני נמצא בכלל בליבת כדור הארץ, מעבר לעובדה שהייתי אמור להרגיש חום כבד עד בלתי אפשרי להכלה במצב שכזה, התחושה היא זהה.
עכשיו מגיע השלב בו אני אמור לחשוב, לחשוב על כל דבר, העיקר שיהיה לו התחלה אמצע וסוף, להיזכר באיזו פיסת חיים הקשורה אלי ואז לנתח אותה, להיזכר בה, להריח אותה ואם ניתן לשמוע אז גם להאזין לה, העיקר לא לאפשר למוח להירדם, להעסיק אותו במחשבות, מלבד אחת ויחידה, אסור לי להתעמק באותה קופסת אבן המונחת היטב בין רגליי, זהו הכלל, אחרת באמת אני אבלה פה ימים.
זה לא פשוט להכריח את עצמי לחשוב על כל דבר מלבד דבר מה מסוים, מתברר שזו פעולה מורכבת, כמו שאומרים לך לא לחשוב על עצם נשימתך שלך, הרי זה ברור שבאותו הרגע, כל המחשבות מנותבות לפעולה אחת ויחידה - ניסיון נואש לנשום.
אני חייב להתעלם מהאבן, עוצם את עיניי למרות שלא זקוק לכך, החושך הוא מוחלט, אך בכל זאת עוצם על מנת שינוחו ולא ינסו מכוחו של הרגל לחפש אור שאינו קיים, שלא יתישו את עצמם על ריק, הגוף נמצא עתה בהילוך סרק, מרפה את השרירים ונודד אל האי, אל הזמן בו התחלתי להבין כי אני נבחרתי.
זוהי אקסיומה במובן מסוים, עובדה מוחלטת ללא פתח מילוט, לא בחרתי בזאת, למרות שמעולם לא באמת התעמקתי במחשבה של אילו ניתנה לי זכות הבחירה, האם עדיין הייתי בוחר לעשות זאת, לרדת לבור. המחשבות נודדות, מרגיש כיצד המוח מתחדד ומתרכז באותו זיכרון, אותו אחד אשר יוביל אותי לשלב הבא, אותי ואת קופסת האבן הקטנה, אני ממשש אותה בין אצבעותיי, מעביר אצבע לאורכם של החריצים הטבועים על גביה, ניכר כי אלו חריצים מקוריים אשר לא סותתו מעולם, פשוט השאירו אותם על האבן המקורית כפי שהטבע עיצב במשך מאות מיליוני שנים, רק חפרו בה גומחה קטנה, ומעליה הניחו מכסה מאותו סוג של אבן, החריצים אינם אחידים בגודלם, מרגיש כיצד חריץ נקטע לפתע באמצע ואחד אחר ממשיך, אבל לא בדיוק באותו הקו, אלא מעט לידו.
נזכר שכשהייתי ילד, החיים באי היו פשוטים עבורי, פחות מורכבים אך מלאים מסתורין. היערות משכו אותי תמיד, שוטטתי בהם ללא הבחנה, מידי פעם נתקל בזוג מתעלס, ואז הייתי מנסה ללמוד מה יהיה עלי לעשות כשאהיה גדול ואתעלס לי כאן ביערות, תקופה מסוימת אף הייתי בטוח שזיונים בין אנשים בוגרים יכולים להתרחש רק כאן, עמוק ביערות, ובשל עובדה זו כל התיירים מגיעים אל האי, פה מזדיינים כולם.
הייתי מסוחרר מרחש הגלים מגיל צעיר מאוד, האזנתי לקולו, למדתי את תוויו עוד בטרם התחלתי לדבר. בכל פעם שהגעתי לים מכיוון הצוקים הלבנים, הסלעים הגדולים לכדו את הגלים, ואלו הפיקו אנרגיה אשר חזרה לאוויר מבעד לאותם אלפי פתחים וחריצים אשר נוצרו בין הסלעים ואף דרכם, ממש בתוכם.
הסלעים, כמו חלילית הנשלטת באמצעות אצבעות עדינות, סוגרים חור ופותחות אחד אחר, כך גם גלי הים בין הסלעים, מייצרים שם מוזיקה, יצירות ענק הזועקות לשמיים בימים סוערים, בלדות שקטות ומלאות חן בימים בהם רוח קלה בלבד מנגנת בין הסלעים. יכולתי להבחין לאחר האזנה ארוכה אפילו בצלילים מסוימים החוזרים על עצמם, כאילו מלחין הוא זה שכתב עבור הגלים את התווים, והרוחות הנושבות-אלו הנגנים, וכלי הנגינה- אלו הסלעים עצמם. תמיד נלוו לצלילים ריחות עזים של המליחות שבאוויר, כל אלה היו העולם שלי.
אין ספק, כי המגדלור היה מרכזו.
סביבו היו פזורים שמונה בורות מסתוריים, מסודרים במעגל מושלם, מתחבאים מתחת לפני הקרקע המוצקה, ערוכים שם במערך מושלם, כמגנים או שומרים על משהו נסתר כשהמגדלור משמש כנקודת הייחוס, המקום אליו בסופו של דבר הכול מתנקז, הוא מעניק את האנרגיה הדרושה ומקבל בתמורה את הסודות מתחת לאדמה.
כמו לאוניות כך גם לבורות, מלמעלה, מראש המגדלור, המנורה המהבהבת מהווה עוגן יציב, כזה המנווט את דרכם לאורך מאות קילומטרים של נתיבי שיט, עד שאלו עוברים לאחריותו של מגדלור אחר. ועבור הבורות הוא מהווה סמן מרכזי, מצפן מוסרי, מסמן את מרכזו המדויק של הרדיוס הנמתח ממנו אל שאר הבורות, מידות מדודות ומדויקות אשר תמיד יובילו לאחד מתוך שמונת הבורות.
הייתי בן תשע כשגיליתי לראשונה את אחד הבורות. זה קרה יום אחד וללא הכנה מוקדמת, אבי היה שומר המגדלור בתקופה שעוד נדרשה שהות רציפה במקום לאורך כל שעות היממה.
המגדלור עצמו והשטח המקיף אותו, שייכים מאז ומתמיד וכחוק למשפחתי, זו הייתה קרקע אותה רכשנו לפני דורות רבים, המגדלור נבנה לאחר הרכישה ובמימון המדינה. עם הזמן ומתוך רצון לשמור על יחסים טובים עם שלטונות האי והמדינה, הבינה משפחתי כי עדיף לנו כבעלי השטח, לספק שירותי ניווט וכיוון מטעם משמר החופים, מיקומו האסטרטגי, מהווה נקודה קריטית עבורם, בדיוק במרכזו של השטח שלנו. אפשרנו למדינה לבנות שם את המגדלור לטובתה שלה, התנאי מצדנו היה, שרק אנחנו כמשפחה נתפעל את המגדל הגבוה, בנוסף דרשנו שלא יכנסו לאזור תיירים לא רצויים, והכי חשוב, שאיש מעובדי המדינה והבירוקרטים למיניהם לא יתעניין וישאל שאלות מיותרות או ירחרח על הקרקע השייכת לנו סביב למגדלור. הסכם הוגן סך הכול, כזה המעניק לנו שליטה על הבורות ומקום פרסה כשומרי המגדלור ועבורם, כמגדלור לכל עניין. הסכם זה מחזיק מעמד למעלה מ־200 שנה. באותו היום אחרי שסיימתי לעזור לאבא בשימון גלגלי העדשה שבמגדלור, שוטטתי בחצר שסביבו, חיפשתי גרוטאות ואז הבחנתי בפתח עגול שנפער בין העשבים הגבוהים. התקרבתי לעברו, זה היה בור מושלם – דפנות בטון מעוגלות, קרות למגע, התקרבתי אליו עוד טיפה, הפעם לאט, נמשכתי לא רק למראה אלא גם לריח המתקתק המשולב עם טחב עדין אשר עלה מבפנים. ממש מתוך הבור, עלה הריח המתוק, חם ומוזר, ריח שלא יכולתי לתאר אפילו לעצמי, ניסיתי להיזכר בכל הריחות המתוקים או המאכלים אותם אני זוכר, אף לא אחד מהם דמה לאותה מתיקות.
לא הבנתי האם מדובר בבאר של מים או שסתם בור שמישהו חפר. משהו עמוק, דבר מה אשר היה רדום במוחי כל השנים, התעורר באותו היום, הרגשתי זאת, כמו פצפוץ קל, כזה הנשמע כשתוקעים קשית בתוך שקית של שתייה, היום ברור לי בוודאות כי היום ההוא מסמן נקודת מפנה בחיי, כזו אותה תמיד אזכור.
רובנו מעבירים את ימינו תוך שאיפה לשגרה נוחה ולמינימום שינויים, קשה לנו לחוות שינויים, מדובר במצב לא טבעי עבורנו,
לכן גם מספר נקודות המפנה המתרחשות בחיינו הנן מעטות, וכמעט ואינן קיימות. אולי רגע החתונה, קידום דרמטי בעבודה, הולדת ילדים, מוות של מישהו קרוב, רשימה קצרה שגם עמה חלקנו לא מסוגל להתמודד לאורך זמן, שינוי דורש הסתגלות, רצון להתפתח, מחויבות לכללים חדשים ולמשמעת עצמית. ולכן עבורי, גילוי הבור הראשון לחלוטין נכנס להגדרה של רגע שכזה, עבורי ישנם החיים בטרם סיימתי לעזור לאבי עם מערכת השימון, ואת כל מה שקרה מספר רגעים לאחר מכן, ועד היום.
החיים שלפניו ואת אלו שלאחריו, והם לחלוטין אינם זהים.
קראתי בקול, לכיוון תחתית הבור ״מישהו…״
ההד חזר מהר מאוד, אבל זה לא היה הד רגיל. במקום ״מישהו,״ שמעתי משהו אחר. זה נשמע עמוק יותר, דבר מה חי, כאילו מישהו בתוך הבור ביצע תנועה קטנה ובלתי מורגשת, אבל אני חשתי בתדר מסוים שעבר מבעד לשערות ראשי, גל רוטט ועדין, כזה שיכולתי לפספס באם לא הייתי מרותק כל כך לאותו הבור.
בהחלט ניתן להגדירו כבור רחב ומעט עמוק, מזכיר מעט פי טבעת קטן. לא היה בו משהו חריג, דבר מה שונה, מבנה המבדיל אותו מכל בור או באר אחרים, ובכל זאת הוא סימן נקודה סינגולית, כזו שלפניה לא היה דבר, ורק שהתגלה הזמן החל לנוע ביקום בצורה טיפה מוזרה, אבל נע קדימה לפחות. נראה כאילו מישהו חפר אותו ואז התייאש מלסיים ונטש את המקום
אני עמדתי שם, מביט לתוך השחור שבפנים, עד שמשהו בלב שלי לחש לי ״תיזהר, אתה ממהר ללא צורך, מקדים את המאוחר״
רק ברגע בו הבטתי עמוק פנימה, הבנתי כמה הוא עמוק. היה חשוך שם בפנים, אבל לא חושך כמו הלילה, שם בחוץ, אלא יותר כמו שכבה של סוד אפל. דמיינתי את עצמי נופל לתוכו, לא הייתי זקוק אפילו לעצום את עיניי, פשוט הנחתי לעצמי לרחף פנימה נשאב בעזרת מוחי עמוד לחשיכה, משהו שם אותת לי, משך את תודעתי, רמז לי כי זהו המקום בו אני אמור להימצא מתישהו, אולי עכשיו, אולי בעתיד, אולי לתמיד.
כל אותם הספרים שעדיין לא קראתי, השפות שלא למדתי, הרעיונות שלא חשבתי עליהם, כולם צפו שם בערבוביה, חגים סביבי באפלה, ואני רוצה לתפוס אותם, אבל לא מצליח. בכל פעם שאני מנסה להבין משהו, הוא מתמוסס, מותיר אותי רק עם שאלה נוספת.
לא ממש הבנתי מה עלי לחפש שם בדמיוני הנודד פנימה אל תוך הבור, היה נדמה לי שאני שומע קול חוזר, אולי זהו קולי שלי שחזר מן הקרקעית, ״אתה בטוח שאתה מוכן להמשיך?״ הנהנתי.
פתחתי את עיניי, המציאות שלחה לעבר פני משב רוח קריר מהים, מנסה לוודא כי אני עדיין כאן, עם העולם המוכר, למשש דופק ולהרגיש האם ניתן להמשיך ולחפש. כי ברגע שעיניי נפתחו, ראשי באופן אוטומטי ידע לאן עלי לצעוד, הייתה לי מפה בראש, מפה מצוירת ובה בורות, שמונה במספר, מעולם לא ראיתי אותם ולא הייתי מודע לקיומם, אך זיכרון חדש ניטע בתוכי, נדמה שמאז ומעולם הכרתי אותו, את הבורות.
אני מבין כי הם שייכים לי ואני לכוד שם בתוכם ועבורם. צעדתי מספר מטרים משמאל לבור הראשון, שם מתחת לשיח דוקרני היה מונח מכסה עץ רקוב, ניכר כי הוא היה שם מאז ומתמיד, התפתח בצורה טבעית מתוך אותן הגבעות הלבנות, נולד מתוך הצוקים.
זה היה הבור השני, במבט ראשון הוא נראה לי קטן יותר מהראשון, כשהזזתי את מכסה העץ, אצבעותיי הקטנות התאמצו ובדרך גם נשרטו, אבל גם הוא קרא לי ולא יכולתי לעצור, גופי פעל כקפיץ מתוח, כזה שנמתח במשך תשע שנים, סובבו אותו, משכו אותו, הביאו אותו עד לקצה, ושם ליד הבורות הכול השתחרר.
לא הכאיב לי דבר, גם לא הדם שניגר מידיי, עמדתי מעליו, מתוודע אל נשמתו, מנסה להאזין ולהקשיב, האם גם בו יש הד שקורא לי או לוחש דבר מה, ככל שהתעמקתי במבטי פנימה, צף לעברי גל הדף זעיר, אותו רטט, כמו זיכרון של מים עמוקים שלא ניתן לראותו, אפשר רק להניח שהוא נמצא שם בפנים, ממלא את תפקידו כזרם במעמקים. דמויות מהעבר צפו לקראתי, הם הופיעו שם כצל מטושטש, מהדהדות כנקודות שחורות, מנסות להיאחז בצורה כלשהי, לא ברורה בדיוק, בן אדם או חיה, קשה היה לי להבין מה הבור מנסה להראות לי בדיוק, חשתי שם אהבות ישנות למרות שבגילי, אני לא אמור להבין מהי אהבה, אולי כזו הקיימת ביני לבין אימא, לא מעבר, אבל לפתע כאילו הבנתי לעומקה את משמעותה של אהבה, הפכתי לאדם זקן ועתיר ניסיון בעולם המוזר הזה של המבוגרים, הרגשתי מהם אכזבות, חוויתי זיכרונות שעדיין לא התרחשו. הכול היה שם, מעורבל. עיסה של רגשות עמוקים ואישיים, דברים שבגילי אני לחלוטין לא אמור להרגיש, בטח לא בעוצמה בה חשתי בהן באותו הרגע, היה שם עומק ואצילות מסוימת, כזו המקבלת את המציאות בהכלה והבנה ונטולת מרד נעורים, המוח הקטן שלי, נראה שגדל בשנייה, מפנה שם בפנים מקום לשלל תחושות וזיכרונות שמעולם לא חווה, מתבגר במהירות אבולוציונית בלתי נתפסת וחסרת מידתיות אל מול גילי הביולוגי.
בשלב זה הרגשתי כי קשה לי לנשום, יותר מדי מידע ורגש שזורם בזמן כה קצר, תחושות לא מוכרות אבל בעצם כאלו שהיו שם מאז ומתמיד, ספגתי מציאות חדשה אל תוך זו הכבר קיימת.
לא הבנתי מה עלי לעשות עכשיו עם כל הגילויים החדשים, כיצד העולם אמור להיראות ולהתנהל עבורי מעתה והלאה, האם אני אמור לספר על כך לאבי או לאימי. עודף ריגושים ואינפלציה של זיכרונות, נבהלתי מעט, סגרתי את מכסה העץ, חזרתי למגדלור טיפסתי במהירות על גבי אותם 123 מדרגות מברזל, אלו המובילות מקומת הכניסה אל חדר המנורה, אבי היה שם, מלטש דבר מה לא ברור.
אבא הסתכל אלי, הוא הבין כבר לבד, כנראה שמשהו בי סיפר לו את הסיפור, אולי תווי פני כילד בן 9 נעשו לפתע עמוקים מידי, רציניים מידי, אולי חכמים מידי, פתחתי את פי אך הוא עצר אותי מיד.
״אסור לך להתקרב אליהם,״ הוא אמר בנחרצות. ״הבורות האלה מסוכנים. אתה מבין אותי?״
ניסיתי לפתוח את הפה ולשאול למה. אבל במקום שאלה שלא הצליחה לצאת לדרכה, קיבלתי רק מבט קשה ואזהרה נוספת: ״זה לא המקום שלך, וזה לא הזמן שלך לדעת.״
זו הייתה שיחה קצרה כשהמילה היחידה אותה ניסיתי לומר, גם היא נשארה באוויר ולא נשמעה, הוא גם ידע מה ראיתי ומיד גם ענה לי.
הוא היה תקיף, נחרץ והיה ברור משפת גופו כי עלי לעצור בשלב זה ופשוט לא להתעסק יותר עם מה שראיתי, מה שחשתי. התיישבתי על ספסל נמוך לצד אבי, נשימתי חזרה אלי, הבטתי בו עמוקות, ראיתי לפתע דברים שמעולם לא הצלחתי לראות, הבנתי לעומק הבעות פנים ושפת גוף, הרגשתי מבוגר הרבה מכפי גילי. הוא המשיך ללטש את הזכוכית המצודדת, עשה זאת בנחישות ובריכוז, אך יכולתי להבחין בתווי פניו בשני דברים מרכזיים, דאגה עמוקה, וגם הקלה מסוימת.
מאז בלילות, השתדלתי להאזין מבלי שידע לשיחותיו של אבא המדבר על הבורות עם אנשים אחרים – ימאים ישנים, עוזרי מגדלור, הופתעתי גם לשמוע את קולה של בת דודתי שם בשיחות, סברתי שכולם חלק מהקהילה הקטנה של האי.
״הם עדיין שקטים,״ שמעתי אותו אומר פעם אחת. ״אבל אסור לנו להפסיק להשגיח, אנחנו מוכרחים להיות ערניים ולהבין מתי יש להחזיר לשם את מה ששייך לשם.״
התאמצתי להחזיק חזק את זיכרון הילדות העוצמתי, נשאבתי פנימה עמוק לאותן התחושות. זו לא הפעם הראשונה בה זיכרון זה, מאפשר לגופי להאט את קצבו, להפחית את תלותו בשרירים המכווצים, להוריד את קצב פעימות הלב ועימם את מספר נשימותיי, חשוב להביא את עצמי למצב בו אני מסוגל להרפות כל תחושת כאב, כל דבר מה שמציק. עד לאותה הנקודה שבה הרגשתי כיצד אני הופך להיות חלק מהבור. דפנותיו הקרים נצמדות לגופי, שולחות זרועות ענק המבקשות לאחוז בי, לקבל את גופי פנימה עמוק אליהן, להעביר אותי דרכן. זו התחושה שחיכיתי לה ולכן אני מאפשר לזרועות למשוך אותי לאחור, אל תוך הבטון והאדמה, תחושת עקצוץ קלה החלה לעלות מרגליי לכיוון ראשי, לבסוף היא אחזה בי בעוצמה, לפתה את כל מחשבותיי. הפכתי לנקודות זעירות הרוטטות כמו ג’לי, נראות לא יציבות אך דבר מה מצליח לאחוז בהן ולהשאירם שלמות, גופי החל לנוע מעצמו, נשאב אל תוך דפנות הבטון, עובר דרכם כאילו היה אויר קל המסוגל לחצוב ולעבור לכל מקום.
הרגשתי את האדמה הבוצית, זו העוטפת את הבטון מבחוץ, תחושת ניכור הייתה בה, הרגשה שאני ננזף על ידי משהו או מישהו, אולי זה אני הנוזף בעצמי. הצלחתי מזווית עיניי להבחין בגופי הגשמי, זה המוכר והרגיל, הגוף ההוא יושב שם עדיין באותה התנוחה בתוך הבור, נראיתי חסר חיים, כאילו משהו נשאב מתוכי ואז השאיר את גופי המוכר כתפאורה מיותמת ולקח עמו את כל השאר.
חלל חדש ומוכר נגלה לפתע לעיניי, הרמת מסך מושלמת. הנקודות הרוטטות אשר הכילו את נפשי שלי, את תודעתי, החלו להתחבר שוב, להתאחד, לשוות לעצמם צורה מוכרת, כזו הידועה גם לי מאז שנולדתי, צורתי שלי.
ואז, ישבתי שם בתוך בור עגול ובעומק של 10 מטרים, דפנותיו אטומות ועשויות מבטון נקי, קופסת האבן מונחת בין רגליי, אור קלוש בקע מבין קורות המכסה 10 מטרים מעלי, מסמן בדרכו נתיב רך ומואר, נתיב בו עומד סולם ברזל המחובר היטב לדפנות הבאר, הבנתי שיום עכשיו בחוץ, הבנתי גם עוד דבר, אינני נמצא עוד באותה הבאר בה שהיתי עד לפני מספר רגעים. אני באחת אחרת, הייתי בה כבר בעבר, אני מכיר אותה רק מבפנים, מעולם לא טיפסתי בסולם, מעולם לא ניסיתי להרים את מכסה העץ, לעולם גם לא אנסה זאת.
נעמדתי על רגלי ורכנתי לעברה של קופסת האבן, היא מונחת שם לפני כנצח שעמד מלכת. אין צורך להפעיל לחץ חזק מידי, פשוט אחזתי בשתי ידיי את קצות המכסה, נשמע צליל חלוש של דבר מה המתנתק ממשהו אחר, כמו פקק שעם הניתן מבקבוקו.
ישות כלשהי נכחה שם בפנים, ניכר כי התיבה הזו קטנה עלייה ומחפשת מקום שאליו תוכל להתפשט ולחזור אל גודלה המקורי. הרגשתי את הנוכחות שלה – משהו החומק בין הצללים, דבר מה שהיה בו מין כאב מתוק, מוכר ועם זאת רחוק ומאיים. ואז הוא יצא. שד. לא שד רגיל, לא שד של סיפורי ילדים – אלא ישות שלעולם לא אצליח להתרגל אליה, נכון יותר לרגע בו היא מופיעה.
בכל פעם אני נפעם מאותה תערובת של עשן כהה, המתפרצת מתוך הקופסה, דמות מתעתעת ורוטטת מופיעה שם, כמו שאני הייתי קודם. נראה כאילו שינתה צורה בכל רגע, מנסה להבין מהי תכליתה הסופית, ועד שלא תבין, מופע העשן הזה ימשיך, ולבסוף הוא נעצר.
הוא הביט בי מבעד לקווים מטושטשים של פנים מעוותות, אור קר ואדום דולק מתוך עיניו, כמו גחליליות בשולי היער החשוך.
הנקודות החלו ללבוש צורה מוחשית, העשן התפוגג, לבסוף, הוא ישב שם, נשען על קיר האבן הקר, עירום לחלוטין.
בתחילה, הוא דיבר בקול נמוך, כמעט מדוד, שנראה כאילו גלש מבעד לסדקים באבן. ״סוף סוף,״ הוא מלמל, כאילו עצם המילים הועמסו עלי בנטל בלתי נראה.
״כמה זמן עבר? אני בחשיכה הזו כבר נצח״
השיחות הללו, המילים הראשונות, הן בעלות משמעות קריטית בכל התהליך. שתקתי לרגע, ניסיתי לבחון את שפת גופו ועל פיה להתאים את תגובתי אליו ולענות על כל שאלה שישאל.
״כן,״ אמרתי לבסוף, הקול שלי מתכנס לכדי לחישה לא מתכוונת. ״אבל לא בשביל שתישאר כאן״
הוא צחק צחוק יבש, חסר שמחה, כאילו משהו בו ניסה להחניק כל שביב של רגש. ניכר שהוא מבולבל, שהוא לא מבין מאומה ממה שמתרחש, אני חייב לנהוג בזהירות, ישנם כאלו המפתחים אלימות בשל רצון טבעי והגיוני לצרוח ולהניף זרועות, להילחם בדבר מה לא ידוע, חסרי מושג לכיצד מצאו עצמם במקום המסוים הזה. הם באמת אינם מבינים במה הם נלחמים, מול מי הם מנסים להיאבק. פעולתם נובעת מאותו יצר ההישרדותי, זה הפשוט והפרימיטיבי ביותר, מחזירים מלחמה בחזרה.
״עברתי תאונה?, אני בבית חולים?״ הוא ניסה במידה מסוימת לסייע לי או יותר נכון להכניס לראשו שמץ של היגיון בנוגע למצבו.
״אתה לא בבית חולים, ולא עברת שום תאונה, אתה נמצא בדיוק במקום בו אתה אמור להימצא, בבית שלך. יותר נכון קרוב לביתך״
״כך לא נראה הבית שלי, מי אתה?, מדוע אני מרגיש שהעבירו אותי למקום אחר, אני חטוף?, שללת ממני את הכוח שלי, להשאיר אותי נעול ללא סיבה?״
עמדתי מולו ושקלתי את המילים, תכלס, האיש יותר מצודק. עיניי נעוצות במבטו המפוחד והבלתי ברור.
״אני לא מתכוון להישאר כאן,״ עניתי. ״אני כאן רק על מנת להעביר אותך, להחזיר אותך הביתה למקום אליו אתה שייך, אני בטוח שישנה מישהי או משהו שמחכה לך כאן״
הוא הביט בי בשקט, ואז קרב אלי באיטיות, כמו עשן דחוס שמתפשט ונספג סביבי, קולו כמו טיפות גשם הנוקשות על גג ישן. ״אתה באמת חושב שהבור האפל הזה הוא הבית שלי?״
רעד קל חלף בגופי, כמו קור שמעורר זיכרון ישן, תחושת חוסר שליטה שהייתה נטמעת בי במצבים הללו. הוא צדק. זה השלב בו אני אמור להיות מדויק יותר, אני חייב לגרום לו להבין כי הדרך היחידה בה הוא יוכל להבין עד כמה אני צודק, היא לטפס על סולם הברזל, לפתוח את המכסה שלמעלה ולדרוך שוב על הקרקע. האדמה שם מעל, היא השייכת לו, זהו הבית הנכון עבורו, זו המציאות אליה הוא נולד, ציר הזמן המקורי אליו הוא שייך.
ועכשיו לך ותסביר זאת למישהו עירום, המוצא את עצמו בתוך בור, שלפני מספר דקות דמה יותר לעשן מאשר לבן אדם.
״ברור לי שאתה מבולבל ברגע זה, לא מבין דבר, אתה גם לא מאמין לשום מילה היוצאת מפי, גם אני עצמי לא הייתי מאמין באם מישהו היה מספר לי כי אני בבית, בעודי עירום וכלוא בתוך בור״
״מה אתה מנסה להגיד לי?״
״אני מנסה, משתדל…תראה, אתה זוכר את קיומך מאז ומעולם, אתה נשוי, יש לך שני ילדים, נולדת בסינגפור וגם חיית שם כל חייך. משרד עורכי הדין אותו קיבלת בירושה מאביה של רעייתך, משגשג ומצליח. יש לך המון חברים וכל סוף שבוע אתה מבלה עמם בספא השכונתי. יש לך חיים שלמים, כאלו אשר מבחינתך היו שם מאז ומעולם, אתה לא מכיר מציאות שונה, אין בך זיכרון אחר מלבד זה, אותו תיארתי אותו בפנייך״
״אני מתחיל לאבד את הסבלנות שלי, תגיע לעניין״
״העניין הוא כזה, אתה הופעת לתוך המציאות הזו שלך שתיארתי עכשיו, פשוט צצת לתוכה, לא באמת נולדת אליה. מעולם לא באמת היית נוכח בה, אפילו לא לרגע, עד לאותה הנקודה בה הופעת משום מקום, וברגע שהופעת, המציאות השתנתה לחלוטין, היא קיבלה אותך לזרועותיה כאילו היית נוכח שם מאז ומעולם. חלק שלם שלכאורה נולד בה ויצר את אותה המציאות.
אבל בסופו של דבר, אתה לא באמת שייך לשם. מבחינתנו אתה טפיל, יותר נכון אתה זלגת ממקום אחר. מציאות שונה, כזו אשר נשכחה ממך ברגע שזלגת למציאות שלנו ונטמעת בה״
״מדוע אני לא זוכר כלום אם כך, מהמקום שאתה טוען שבו נולדתי, היו לי חיים, זיכרונות, משהו להיאחז בו?,״ קולו נשמע מתחנן בשלב זה, ניכר כי האיש מצוי באפיסת כוחות רגשית.
״אותם הזיכרונות מהמציאות הנכונה שלך, אותה אחת ממנה זלגת, הם נעלמו מראשך. גם אותם הזיכרונות ממך עצמך, אצל אותם אלו שהשארת מאחור נעלמו באותו הרגע. מבחינתם מעולם לא היית קיים בחייהם, לא היית נוכח שם עבורם. אף אחד לא מחפש אותך, אתה לא חסר לאיש, ושוב, אין זו אשמתך, לעיתים מתרחשות זליגות בין העולמות, חשוב מאוד לאתר אותן, ואז להחזיר כל אחד למקומו הנכון, אחרת העולמות יתערבבו, האיזון יופר והרע מכל יתרחש, זהו בעצם תפקידי, להחזיר אותך הביתה״
הוא שתק לרגע, ומן השקט שלו נדמה היה שמשהו אחר מתחיל לקרות, המראה שלו הפך מעורפל, כמו משב רוח שדעך באובך. ״אתה יודע, יש לי משפחה, ילדים,״ הוא לחש, ובקולו ניכר שביב עצב וגעגוע, כאילו הוא מדבר אל עצמו יותר מאשר אלי.
״אני יכול להרגיע אותך, ההרגשה שלך תיעלם, תימחק לחלוטין, ברגע שתטפס על הסולם, אתה תצא החוצה. לעולם לא תזכור כי הם היו קיימים אי פעם בחייך, הם גם לא יזכרו אותך, מבחינתם מעולם לא היית שם, וגם מבחינתך״
״וכאן למעלה, מה מחכה לי?״
״המציאות הנכונה שלך, עבורך, עבורנו. ברגע שתצא מהבור כל אותם הזיכרונות המקוריים שלך יחזרו אלייך, כאילו מאז ומעולם היית נוכח כאן ומעולם לא זלגת, אתה אפילו לא תזכור שנעלמת, המשפחה שלך כאן לא תבין שלא נמצאת לצידם, עבורם זה כאילו יצאת רק לרגע מהבית, לזרוק את הזבל או לתקן משהו ברכב.
גם עבורך זה כך, אין מאמץ, אף אחד לא זקוק לתקופת הסתגלות, המשכיות טבעית של ציר הזמן, גם בצד שלנו וגם בצד הזה, אליו אתה שייך״
זה הרגע הנכון לכוון את האיש, בצעד איטי הובלתי אותו אל הסולם. הבור האפל סגר על שנינו מסביב, התכופפתי לעברו ועזרתי לו להרים את הרגל, לעשות את הצעד הראשון, שחררתי אותו כמו אותה ציפור פצועה, עכשיו היא כבר החלימה, היא חוזרת לעוף בין ההרים. וכך גם האיש, הוא חוזר למקום אליו הוא שייך. מכסה העץ הוזז הצידה, קרני שמש חזקות פרצו פנימה וסנוורו אותי ברגע הראשון, הסטתי את מבטי אל עבר רצפת הבאר, המתנתי שהמכסה ייסגר והחושך ישוב.
נשארתי שוב לבדי. אזכור את האיש, מבחינתי עכשיו הוא הד. בדיוק כפי שאני זוכר את כולם, את כל אלו שליוויתי ואמשיך ללוות גם בעתיד. אני היחיד הנושא עבורם את ההד, ברשותי ההוכחה, העדות לכך שפעם הם היו קיימים כאן בינינו, אף אחד לא זוכר אותם מלבדי. אולי מידי פעם, זיכרון מעורפל, כשבן משפחה או חבר לשעבר צועד ברחוב, עוצר לשנייה ומהרהר בפרצוף אקראי שחלף לידו, הפרצוף יזכיר לו משהו, דבר מה לא הכי ברור, מעורפל, משהו שלא שווה להתעכב בגללו ולהשקיע מחשבה מיותרת. דה-ז’ה-וו.
והם שם בעולמם המקורי, המקום בו נועדו להיות, זה שלהם. רק אני זוכר, ויחד עמי גם אותם הסלעים, ואז גם גלי הים, אלו העוטפים את הדממה, כולנו נושאים את עצם קיומם, אנחנו ההד עבורם, זה שלא ייעלם לעולם.
המכסה נפתח בשעה שנקבעה, ברגע הראשון עדיין לא הבנתי האם אני כאן או עדיין שם, האם העבודה נסתיימה או שאני עדיין בתוכה, רק כשהרתמה החלה לרדת למטה, משמיעה צליל חריקה צורם, ופרצופו הצנום של מקס ניבט מחייך משם, הבנתי שחזרתי. רתמתי את עצמי לחבלים, הכננת משכה אותי באיטיות מרגיזה למעלה, מקס עזר לי להתיישר ולהתיר את הרצועות, הקפה החזק והסיגריה כבר מוכנות בידו.
״עד כדי כך?״ הוא שאל, הוא הרי יודע את התשובה הקבועה.
״מתיש״ זו הייתה תשובתי.
״צר לי אם כך לבשר לך שהתקבלה הודעה, הלילה ישנה עוד העברה, לא ניתן להמתין עם המכולה עוד בנמל,״ הוא אמר זאת במהירות, כאחד המבקש למסור דבר מה שאינו באחריותו, איזו חבילה לוהטת, הוא רק השליח. הבנתי שאין זו אשמתו, חייכתי במרירות, ״יש לי אם כך קצת עבודה בבית, רצוי שאמהר, תסגור כאן את כל העסק, תוודא שלא השארנו דבר מאחור״
