רחוב אברבאנל בשכונת פלורנטין

                      רחוב  אברבנאל בשכונת פלורנטין/ נסים  פרנקו

שמו של רחוב זה היה בעבר הרחוק , רח' מרכז וולובלסקי, רח' המסגריות, הנגריות

והמרפדיות של שכונת פלורנטין בשנות החמישים.

מרחוב זה, ירדו בשיפוע קל הרחובות וולפסון, עמק יזרעאל, ורח' פלורנטין עצמו

ואשר מקצהו, התפתלו שלוש סימטאות עפר שהובילו לכיוון יפו.

מדי יום היינו עוברים כילדים מרח' אברבנאל בדרך אל בית הספר, אשר שכן בשכונת

נווה-צדק על גבול יפו. במשך היום, הרחוב היה סואן למדי וההמולה רבה , אמנם לא היו

אז הרבה מכוניות, אך היו עגלות רתומות לסוסים, ואופנועי תלת- אופן שנשאו

את תוצרת המפעלים והרהיטים ממקום למקום, עגלות הסוסים חנו ליד המדרכות , ושם

חיכו בעליהן העגלונים שיזמינו אותם לאיזו הובלה. זו הייתה פרנסתם.

אנו ילדי בית הספר היסודי, תמיד מצאנו לנו זמן להתעכב ליד המסגריות, הנגריות

והמרפדיות, כדי לקחת מהפסולת שהושארה על המדרכה, חתיכות עץ או מתכת

או אפילו שאריות בד ריפוד כדי ליצור משחקים, מתלים, או מדפים,הכל על פי

הצורך בבית. אך הדבר החשוב ביותר שיצרנו היה ה " קורקונט ",שעשוי היה מעץ עם

פסי מתכת דקים, מסמרים, ומיסבי מתכת, אותם אספנו בכמויות מתוך פחי האשפה

של המוסכים שהיו רבים באזור.

וכאן אתאר, ואם אפשר אצייר, כיצד בנינו קורקונט ללא עזרה, וללא כסף כלל.

שני לוחות עץ שטוחים מן הנגריות, כולל המסמרים, לוח מאוזן, שבקצהו האחד

ניסרנו צורת וי]  [ v בתוך ה" וי " תקענו גזר עץ שהיה תקוע בחוזקה בחור המיסב

והיה מחוזק במסמרים. את הלוח האנכי חיברנו אל המאוזן בעזרת פס מתכת רחב

בצורתכ' הפוכה כשהיא מחוררת משני צידיה, ובחורים מושחל מוט מתכת דק.

בקצהו העליון של הלוח המאונך הידקנו במסמרים ודבק, מן " הגה " שהיה מוט עץ

או צינור מתכת בן 30 ס"מ בערך. גם בלוח האנכי ניסרנו וי, וגם שם היה ממוקם

מיסב. חיברנו ללוח המאוזן, עליו הייתה רגלנו בעת הנסיעה, מן כיסא בצורת  ר כדי

להניח עליו מצרכים, או לישיבה בזמן נסיעה.

כמובן שהיו קישוטים רבים ומגוונים על ה "רכב " הנאה שיצרנו, ואז החלו כמובן

התחרויות לאורך הרחובות. הכבישים היו עשויים אז מחצץ ובטון לבן, והיו חלקים

וממורקים כמו שיש, כל נפילה שלנו תוך כדי נסיעה או משחק, גרמה לפציעה קשה

ולאורך זמן. הרעש שנבע ממיסבי המתכת על גבי הכביש היה ממש בלתי נסבל מצד

דיירי הרחוב, ולא פעם, בנוסף לגערות הרמות היינו סופגים דליי מים תוך כדי נסיעה.

מדי פעם לאחר סיום הלימודים, היינו הולכים עד לפסי הרכבת, שהיו ברחוב הרכבת

ליד רחוב מקווה ישראל, כשאנו מצוידים במסמרים גודל 10 אותם היינו מניחים על

הפסים, ומחכים לבוא הרכבת. בעבור הרכבת על המסמרים, היינו מקבלים צורה של

סכינים חדות, ששימשו אותנו לקילוף תפוזים, לקטיף  "חמציצים", או למשחק היפה "חלקות".

סוג הבידור שהיה אז לילדים בגילנו, עובר את הדמיון בן זמננו, כי לכולם כמעט היה אז

מצב כלכלי קשה,ולכן יצרנו את המשחקים שלנו במו ידינו, עם הכלים של אבא.

                                          תם    ולא    נשלם.