ואתה צולל...

וְאַתָּה צוֹלֵל...

עֵינֶיךָ אֵינָן מַבִּיעוֹת דָּבָר.

מִתְגַּלְגְּלוֹת בְּאִישׁוֹנֵי הָרָעָב שֶׁלְּךָ לְעַנֵּג אוֹתִי.

פָּנֶיךָ הָאֲדֻמִּים, מֵתִים עַל הַמַּרְצֶפֶת

וְרַק לְשׁוֹנְךָ עֲמֵלָה וּמְקַרְצֶפֶת,

מְלַקֶּקֶת, יוֹנֶקֶת, שׁוֹטֶפֶת...

וְאַתָּה...

מְאַבֵּד אֶת הַכָּרָתְךָ בַּמִּפְלָס הַתַּחְתּוֹן שֶׁל רַגְלַי.

רְעִידוֹתֶיךָ מְבַקְּעוֹת אֶת הָרִצְפָּה.

נְשִׁימוֹתֶיךָ מְפַלְּחוֹת אֶת הָעֲלָטָה.

נַפְשְׁךָ מִתְדַּפֶּקֶת עַל דַּלְתוֹת הָרִחוּף

וְלִבְּךָ יוֹצֵא בְּמָחוֹל הַתִּיפוּף...

וַאֲנִי...

חוֹמֵס אֶת לֹעַ תְּשׁוּקָתְךָ,

נוֹטֵף עַל רְסִיסֵי הַדְּמָעוֹת

שֶׁאִבַּדְתָּ בִּשְׁלוּלִית הַהִתְמַסְּרוּת

וְאוֹסֵף אֶת שְׁאֵרִית הֱיוֹתְךָ

אֶל חֵיק אַהֲבָתִי.