שירים

עלייתו ונפילתו של הסוכר

ואם אין אלוהים אז מה.

אז יש שמיים.

תמיד יהיו לך את השמיים, התכלת בלי הסוף,

השלם והחלק.

תלוי במרחק מה מעלייך,

לוחש לך.

כי כאלה הם השמיים,

לוחשים לך בעננים. מאותתים גבוה.

מורחים לך צבע.

והם תמיד יהיו לך, השמיים.

גם כשתסתתר מתחת לתקרה. פוקח עינייך בחושך

המוחלט של השעה המאוחרת. או ביום החג, כשתעמוד, לא לבדך, תחת

תקרה של אור.

לעיתים, כשיתערפלו השמיים, תתענן גם אתה. פני הדברים יטשטשו

ותחשוש ליפול.

כשתתקרב לבחון את הדברים מקרוב, הם יתגלו לך כמטושטשים אף יותר-

כמו אתה בוחן את הדברים דרך זכוכית מגדלת עכורה.

העולם משתקף אל מולך באופן מלוחלח ונוצרת

האשליה שבעינייך עומדות הדמעות.

אך מתי בכית לאחרונה?

אינך באמת מאמין שתיפול.

 

ותחתם (אותם שמיים),

בדרכים (ובעיקר בימות הקור),

אתה נמלא יראה חרישית של

בדידות.

לפתע המרחבים נראים פתוחים כל כך, והשוליים

צרים וארוכים והעצים, אין להם סוף.

בין רגע אתה מרגיש חנוק, על אף שמזג האוויר נאה, וחם לך גם כשהחלון נפתח.

ועדיין-

אינך מאמין שתיפול.

 

כי ישנו החוט. הסיב, הקוּר הדק והשקוף שמחבר אותך, שמשאיר אותך,

מרחף מעט אמנם,

אבל יציב.

והוא יוצא ועושה את כל הדרך מלמעלה, מהתכלת.

השמיים הם שמחזיקים אותך.

אם אינך מאמין נסה.

נסה ליפול.

 

כעת אספר לכם, אשתדל להישמע אמין- על שיטה שיצא לי לפתח.

אני מכנה אותה

"נפילת סוכר"

והיא נותנת את התשובה

במהופך-

 

ראשית, תמיד אני מעט הפוך.

לכן;

כשאני מאבד את האחיזה בשמיים ומתחיל בצניחה ארצה,

ראשי הוא זה שמוביל בתחתית

ורגליי מזדקפות

ונמשכות

אחריי

באוויר.

ואני מרגיש כממריא

כלפי מעלה

בעודי מתקדם

אל

עבר

פני

הקרקע.

 

כשתתקרב לאדמה-

לאותה הקרקע-

התעשת.

כעת פעל בזריזות.

פשוט התהפך

ונחת על הרגליים.

הזהר לא להסתבך בחוט.

תגובות