ראיונות

הזרקור (1) עם רונה נבון

"המכונה האנושית היא התמה העיקרית ביצירה שלי," אומרת רונה נבון חברת "דרך המילים" מזה כשנתיים. "אני מתרכזת בבני-האדם, בחומר האנושי".

 

כמה מילים משלי:

תודה מקרב לב לרונה נבון על יריית הפתיחה המרשימה למדור זרקור. נגעת בי בדברים שאמרת, בחוכמה העמוקה שבך ונותר לי רק לאחל לך הצלחה מלאה בדרכך זו. לי אישית אין ספק כי נשמע עליך ואכן תותירי חותמך בעולמנו.

 

תודה לידיד האתר, חבר ותיק ב"דרך המילים", על רעיון זה. אני מכבדת את רצונך להיוותר באלמוניותך, אך אני מרגישה בזאת כי אמרתי דברים בשם אומרם ואולי עתה תבוא גאולה לעולם.

 

ולכל חברי "דרך המילים", מקווה כי תיהנו מן הזרקור הראשון שלנו. חילקתי אותו עבורכם לקטעים ולנושאים, כך שלא תזדקקו לקראו בבת אחת.

לאחר הקריאה, תוכלו (ואשמח אם תעשו זאת), להציג כל שאלה שתרצו לרונה בתגובות לראיון זה.

 

עוד מיצירותיה של רונה נבון ניתן לקרוא ב"דרך המילים":

http://www.galiwords.com/Show_AuthorList.asp?GetAID=518

 

נא להכיר – רונה נבון

 

בסך הכל בת 22, אך בוגרת בהרבה מכפי גילה, בעלת חוכמת-חיים בשלה ומשנה סדורה הניכרת בבירור ביצירתה הייחודית.

רונה נבון, נולדה בכפר-סבא גדלה והתחנכה שם. כמשקי"ת חינוך בצבא, התגוררה בעיר העתיקה והדריכה טיולים בירושלים. כל סיור שכזה הפך למופע משעשע, אהוב על החיילים.  זו רונה נבון -  שילוב של הומור, רצינות ואהבת האמנות.

"לפני הצבא החל הרומן שלי עם התיאטרון," היא מספרת, "במסגרת 'במת הנוער' של טוביה גלבר, למרות שהייתי מבוגרת לקורסים שלו, הצטרפתי לקבוצה והתאהבתי בבמה."

הרומן הזה עם הבמה נמשך עד היום, אך לאחר לבטים בחרה רונה בצד האחר של הבמה: בכתיבה.

אך לפני שניגע בשילוב המפתיע הזה שבין במה וכתיבה, נספר אנקדוטה מרתקת מחייה. האירוע אירע במהלך טיולה של רונה לדרום אמריקה, שם הלכה לאיבוד בהרים המושלגים של ברילוצ'ה שבארגנטינה וחולצה על-ידי מסוק.

"זאת הייתה חוויה שלא אשכח לעולם," היא מחייכת, "הסתבר לי אחר-כך ששגריר ארגנטינה התקשר לשמעון פרס ולנציגי משרד החוץ והבהיר להם שללא מים, מזון וחימום, אין שום סיכוי שאשרוד בקור העז ששרר שם."

עד מהרה, הגיע מסוק למקום ורונה חולצה בשלום והרי היא כאן אתנו בריאה ושלמה.

 
במה ושירה

 

במרץ שעבר שבה רונה לישראל לאחר טיולה זה בדרום אמריקה, והחלה באודישנים לבתי-ספר למשחק. עשתה מכינה בת ארבעה חודשים אצל יורם לוינשטיין, התקבלה לבית צבי, אך לבסוף החליטה לכבוש את הבמה מצידו האחורי: דרך המילים. כיום, לומדת רונה נבון, תסריטאות ב"קמרה אובסקורה" אך לא נטשה כליל את הבמה.

בשנה הבאה היא מתעדת ללמוד במכללה למנהל, בחוג החדש לתיאטרון ואמנויות המופע.

אך כאמור לא נטשה רונה את הבמה עצמה, ולצד לימודיה העכשוויים או העתידיים, היא אינה קופאת על השמרים וכבר כובשת את הבמה בחיוכה המשובב, ברוח הנעורים המפעמת בה; ולא מכבר היא הצטרפה ל'חוג משוררים-מחווה לארז ביטון'.

"החוג הזה בשיתוף עם אנ"י (ארגון נשים יוצרות) ועם אגודת הסופרים, מביא את השירה אל הציבור הרחב בצורה קצת שונה. בשילוב עם מוסיקה, ריקודים ותפאורה אוריינטלית כשאני השחקנית הראשית של ערבי תרבות אלה," מסבירה רונה.

 

מקורות השראתה של רונה נבון

 

ההשראה הגדולה ביותר עבור רונה הם הטיולים, ולראייה - זה עתה חזרה מברלין עם פנקס שלם גדוש רעיונות.

מקור השראה נוסף הם שיריו של יהודה עמיחי אותם היא קוראת בשקיקה בכל מקום אפשרי: בנסיעה באוטובוס, ברכבת, בהמתנה בתור ומיד היא משרבבת דברים משלה כטיוטה בטלפון-הנייד, או במחשב כשהיא מגיעה הביתה ואפילו מתעוררת משנתה בשעות הלילה המאוחרות ורושמת.

"אם אני צריכה להגדיר את מקורות ההשראה שלי הייתי מגדירה אותם כך: יהודה עמיחי, טבע, נופים ואנשים," היא מתעכבת לרגע, "כל מה שקשור לאנשים. שיחות. תובנה קטנה שמגיעה בעקבות שיחה. וגם...הרבה תרבות זרה," היא מוסיפה, "כן, זה הדבר. אני מתבוננת. יכולה שעות להסתכל על התנהגות של ילדים לצד אמהות, מחוות גוף, הבעות רגשיות – ניואנסים קטנים של האינטיליגנציה הרגשית," היא תרה אחר המילים המדויקות, "אותן תמונות קטנות. לא דברים בומבסטיים ולא מאורע טראומטי, אלא הדברים הקטנים שיוצרים מחוות רגשיות."

 

רונה נבון ומשפחתה

 

לשאלתי איך משפחתה מקבלת את הבחירה שלה לעסוק בכתיבה, היא מחייכת: "אנחנו ארבעה אחים כשאני הצעירה מכולם. בני המשפחה גאים בי מאוד מצד אחד, אך לא מבינים את שירתי. אמא שלי אומרת שאהיה משוררת ענייה, זה לא מקצוע בעיניה ולדעתה אני חיה בסרט. לעומתה, אבא שלי מתרגש עד דמעות מהשירה שלי. הוא עצמו מתרגם שירה וכותב, מבחינתו אני סוגרת מעגל. בכלל, יש לי תפקיד חשוב בחייו (אני גם נקראת על שם אמו)," היא מוסיפה, "אבי מרגיש החמצה גדולה בעולם הספרות ומרגיש שאני באתי להשלים את מה שהוא לא זכה לאחר ילדות קשה ועליה לישראל מאיראן. אורח חייו לא איפשר לו לעשות בכתיבה. אבל בסך הכול," היא מסכמת, "אני מרגישה תמיכה עצומה מצד המשפחה, גם מצידה של אחותי הגדולה ויתר אחיי. כולם  מבינים שזה חזק ממני ונותנים לה לעסוק בענייני גם אם לא קוראים את הדברים שאני כותבת."  

 

השפעות ספרותיות

 

הסופרת האהובה על רונה נבון היא, סופרת הילדים אסתר שטרייט-וורצל. היא היחידה שהצליחה לגרום לרונה להזיל דמעות, בעיקר בספרה: "אורי".

רונה אף טרחה לכתוב לה מכתב ובו פיארה את כשרון הכתיבה שלה, כשבעיניה אלוהים ריכז כשרון אינסופי ביד אחת. הסופרת ענתה לה במטבע דומה וכתבה – שהיא רק זכתה במתת-אל והוא (אלוהים) זה הכותב ולא היא עצמה.

את אהבתה דווקא לסופרת זו, מסבירה רונה נבון באלה המילים: "כל ספר של אסתר שטרייט-וורצל הוא חזיון תלת-מימדי, בו הקורא מרגיש את הנפח, את הגודל ואת כל חמשת החושים."

ומהי הדמות הספרותית האהובה ביותר על רונה?

"זוהי דמות ספרותית שנודדת עימי בכבישי הארץ, בחללים זרים, נופים חדשים, זוהי הודא, גיבורת ספרו של סמי מיכאל "חצוצרה בואדי". הודא, עוף זר בחברה הערבית והישראלית כמוני. כאחת המוצאת נחמתה בשירה, בעיקר בשירתו של עמיחי, אותה אני משננת על פה, מצאתי כי הודא היא בבואתי הספרותית. כזו שאתכרבל בה, ואמצא בה חמלה ונחמה וגאווה בזרותי, במוזריותי ובבדידותי. הודא היא צעירה ערבייה בת כשלושים. היא בודדה. הודא מעורה בחברה הישראלית, אולם החברה הישראלית לא מקבלת אותה. שיא התערותה מתבטא בכך שהיא בקיאה מאוד בשיריו של יהודה עמיחי המסמלים את הישראליות ברומן זה."

חזונה של רונה נבון

- מהו החזון שלך לגבי עצמך והיכן את רואה עצמך בעוד עשר שנים?

- "אני רואה עצמי משפיעה ומותירה חותם משלי, אם זה בתחום הכתיבה בכלל ואם זה בתחום השירה. החלום שלי להיות אישיות בעלת שירה שתותיר חותם, אך גם באמצעות הבמה. שירה ומשחק – הם התחומים שלי. החזון שלי לגעת ברגש של בני האדם באמצעות השירה. לא ליצור שירה אליטיסטית, אלא כזו שכל אחד יוכל לגעת בה ועדיין מבלי להוריד את רמת השירה. על מנת שידעו אושר אמיתי מהו.

- ומהו את המוטו שלך לחיים?

"המוטו שלי: במקום שם אין אנשים השתדל להיות איש."

פרקי אבות פרק ו'.

מילה אישית:

אני מוצאת אותי עוסקת במלאכת התיאטרון, שירה, כתיבה יותר ויותר הודות ליוני נתניהו. כשהדרכתי צוערים וקצינים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל חלפנו על פני קברו של יוני נתניהו, שם הקראתי מתוך יומנו. באחד מהעמודים נתניהו הגדיר איך הייה רוצה לחיות את חייו והיטיב לומר כי, הוא רוצה לחיות את חייו כך שכל יום יוכל לומר כך וכך עשיתי בעולם, כך וכך שיניתי, הזזתי, שמתי עצמי על מפת העולם. אדם שבא מן העולם והולך ממנו ולא השאיר דבר מעצמו בתווך של השנים, כאילו לא הייה פה מעולם. לכן, אני מוצאת את היצירה, הבריאה המחודשת, השארת החותם, אסמכתא לקיום, תרומה לעיצוב האנושות, לשינוי, להשפעה, להנכחת החיוניות שלנו בעולם הזה.

כיון שאינני רוצה לנטוש בלי מזכרת אעמול כל ימיי, לשם כך.

ממני,

רונה נבון 

 

 

 הזרקור שלי

בחירתה של רונה נבון. זרקור על חלק מיצירותיה והרקע לכתיבתן. 

 

                       -1-

אשכבה

 

וְהָיָה וְיָכֹלְתִי לְהִתְפַּרְנֵס מהַמְתָנוֹת,

הָיִיתי מֵנִיקָה אֶת הזְמָן בְּעִיכּוּבִים

בּוֹצַעַת יְקִיצוֹת, רוֹצַחַת רְגָעִים,

רֵאשִית אוֹנַן שֶל הזְרִיחוֹת

יִתְאַבְּדוּ לְמַעַנִי בִּדְמִי הַלֵיל.

 

וְחִיתַלְתִי מָחֲרָת בְּתַכְרִיכִים,

וְשִיחַדְתִי עִיתִים, לְהִתְבּוֹשֶש,

אָכַּרְבֶּל אֶת ההֹוֶה בִּמְאוּרָת קְרָבַּיי

וְאֶתְאַבֵּל עַל מוֹת עִצְבוֹנוֹתַי

 

אַלְמָנָה מחֵרוּתִי,

אוֹרִיש אֶת עִזְבוֹנוֹת

שְעוֹתָיי,

מְבֹעֶרֶת מוֹעָדִים,

אַחַכֵּה.

 
 

הרקע לכתיבת שיר זה:

 

השיר אשכבה נכתב בתקופה המייסרת ביותר במשך מניין שנותיי הדל. השיר נכתב בזמנים בהם נאלצתי להתמודד עם החופש שהטילו בידי לאחר שחרורי מהצבא. עם הבחירה החופשית, ועם השאלות: מה ארצה להיות כשאהיה גדולה, איך אארוז את חיי כעת ובאיזו קופסה? האדמה נפערה ובלעה אותי שמונה חודשים. זו הייתה תקופת ההמתנה הארוכה בחיי. ההמתנה לתשובתי מה עושים עם החיים. הדבר היחיד שהקל עליי באותה עת הוא הדחייה למחר. ההמתנה. השיהוי. העיכוב. לשים את החיים ב"הולד" כפי שאומרים. לכבול אותי כך שלא אוכל לבחור, שייכפה עליי האיסור לבחור. ורק להמתין. אם לתוצאות האודישנים ואם ללב שיגיד כבר מה עושים עם 100 השנים הבאות שמחכות לי. הטריגר לכתיבת השיר היה מתכנת מחשבים שהמתין בקבלה בעודי פקידה בחברת הייטק בינלאומית. לאחר שעה של המתנה הסבתי את תשומת ליבו לכך ושאלתי האם הוא מעוניין שאברר את הסיבות לעיכוב על מנת שיכניסו אותו לריאיון העבודה. התקף פחד אחז אותו שלא אעז לעשות זאת והתחביב הגדול בחייו הוא ההמתנה. הוא נוהג תמיד לוותר על התור בקופות החולים, מחפש את עגלת הסופר העמוסה ביותר ונעמד מאחוריה, ומתעצב מאוד כשאוטובוסים להם הוא ממתין מגיעים בזמן.

כך קיבלתי את ההשראה, מתוך הזדהות עצומה עם תחושותיו בייחוד בעת ההיא בה התמודדתי עם הפחד העצום להחליט, לעשות, לבחור, לבצע. דווקא באותם רגעים קריטיים שעמדו לעצב את המשך חיי.

ועל כן נכתב בשיר "מבוערת מועדים, אחכה."

 

                             -2-

 

פסוקו של יום

מִקְצָב יְרָחִים שָגוּי
קְצִיר עִיתִים דָהוּי
התְייָתַמְתִי
ממֵי שָפִיר נְאוֹתִים

 

נְעִימָת אֵיבָרָיי מְזַיֶפֶת
מַקְהֵלָת עוֹרְקִים נָכְרִים
צְבִיר אֱנוֹשִי מְבוֹעָר מְעָבַר
מֱנַכּש בִּי תָוִים נוֹשָנִים

 

וְצוֹחֵק היֵאוּש
מְפַזֵם נְעִירוֹת רְוָחָה אִיטִיוֹת
יִפְעַתִי חֳלוּדָה
לא מָשְתָה מְנוּחָה
בִּשְמוּרוֹת התוּגָה הדְשֵנוֹת

 

נֶשֶף צִירִים אֲשוּנִים
גוֹהֵר בּמַאֲהָל כַּפָּרוֹת בְּתוּלִי
מַצְלִיף בּגִידִים דוֹמְמִים
עֵת פְּסֹקת דִבְרֵי הָיָמִים

 
 

השיר "פסוקו של יום", שהוא השיר הקשה ביותר להבנה לעניות דעתי מתוך ארסנל היצירות שלי. הוא נכתב על שפת אגם בעיירה דרומית בפטגוניה, חבל ארץ בדרום ארגנטינה. השיר נכתב בסיכומם של חודשיים לא מהנים ורצופי חוויות מאתגרות בדרום אמריקה אך יותר מכל מתוך בדידות חמורה. בנסיעתי לבד לטיול הגדול מצאתי עצמי גלגל חמישי בעולם, כזו שלא מוצאת את מקומה. כשלתי למצוא את אותם אנשים שינעם לי לחלוק עימם את ההתפעלות שלי, את השמחה שלי, ההומור ההנאה העצב, כאלה שיהיה לי מעניין עימם יחד. הייתי לבד בעולם בכל מובן אפשרי. אי שם, אלפי קילומטרים מהבית וגם כשהיו לצידי שותפים למסע והמון אנשים, הייתי אני לבדי. בגפי. ערירית. מתוך הבדידות המזוקקת נכתב השיר הזה, עלי. על זו שנולדה מאוחר מידי, על זו שנולדה בתקופה לא נכונה בעידן שבו אנשים מרוחקים מהעבר שלהם. הזיקה לשורשים רפה, אנשים שלא מדברים בשפתי, לא חשים את העולם בדציבלים שלי. והידיעה שצירי הכאב הללו יהלמו בי באזור הרחם הזה שגם אחראי לבואי, עד סוף דברי הימים.

 

וסיפור אחד קצר לסיום עליו אומרת רונה נבון: "זהו סיפור משפחתי שעושה אותי מאושרת. אני נהנית לקרוא בו בכל פעם מחדש."

 

נדודי שיניים

 

אגדות השיניים סקרנו אותי תמיד לוודא את אמיתות המתנות שאורבות מתחת לכר, בשעת לילה מאוחרת.

סקרנות שעלתה במחיר מופקע : דם יזע ודמעות. כן דם, הרבה דם.

כמנהג אוריינטלי רווח בשנות ה40' של איראן, בית אימו של אבי, כך נהגנו אנחנו, בבית אימי שלי. חודש ימים של לונה פארק בפרוזדור בית הבליעה.

נדנדות של ניבים, משתדלות לזנק מתוך החניכיים מזיעות כמעט ללא הועיל.

אז, 7 שנות ותק במפעל חיי הצעיר, זימנו אותי לטקסי הלוויה של שיני החלב. עייפות, מתאמצות לגסוס, אלצו החלביות את אבי לעשות עמן המתה של חסד.

אימי, מעולם לא ידעה על מניותיה בסטארט-אפ האשכבה המסורתי הזה.

 

מתוך תיבת תפירה פרחונית, הודות לכתמי השמש הצורמים, דג אבי, מבוסם עונג את חוט התפירה הזדוני. יש יאמרו: חבל כפיתה, יליד מחנות צופים נוסטלגיים.

כמעמד חניכת תחנת רכבת חדשה, במאורע גזימת סרט המתנה הצבעוני, כך ביים עצמו אבי בסצנה הצנועה הזו של החיים: וידוא הריגה לשיניים.

נגיסת שפתיים תיאטרלית בצעה את חצי המטר של חוט תפירה אדמוני, זה שהידק את כריות המילוי בחזיית הספורט של אחותי.

 

צחוק חושף ענבלים מרקדים באקסטזה, עודי ישובה על כסא נידונים שורך אבי את ניביי, עוטף אותם ב-180 מעלות של הסיב

ומורט כל זכר לנדודי השיניים.

 

באשמורת השנייה של הלילה, לא ארב לי דבר מתחת לכר.

רק נדנודי שינה ערבים,
זה לזה.
 

תגובות