שירים

אמביוולנטיות מהורהרת

ליבך פועם בידי,ריח הדם המתכתי מעורר בי תשוקה לשפתייך המדממות,הקרות.

גופך הדומם מוטל אי שם בשדה ורדים קוצני.

וליבך,ליבך שלי.

זכור מה אמרנו,כמה יפים הם התמימים בהילת הילדות הלבנה שעוטפת כמו ענני מלאכים.

אתה עכשיו שם,עם האלוהים שיצרת לעצמך,האמונה והרגש שהפכו אותך לכה אנושיףכה מתוק.

ואני,בלי להזיל דמעה הסתובבתי מעל גוויתך השסועה מנגבת שפתיים מדממות בחטא התאווה המר לכם.

 

המתוק לי.

 

בדמעותיך מצאתי דבש

בכאבך מצאתי נחמה

אנושיותך הזינה את החיה שבי.

האלה שהפכתי להיות בעינכם.

על גדות נהר בליל ירח מלא שמעתי את יללותיך ממעמקי הגהנום שלפני שנים עזבתי.

השארתי מאוחרה כמו אבן על מצבת שיש ישנה,בלי להסתכל לאחור.

 

כעת ליבך נדם,והשקט המרעיש נפל על המקום כמו ערפל סבוך,ללכת אל הלא נודע.

דמם,דמם יקירי את האמביוולנטיות שהקאתי מתוכי,בואו וניהיה לא משולמים יחד,שוחים בשלולית הזוהמה שלי.

הכול כתוב על הקיר בגדול,אבל אתם שקעתם בבנלאיות שלכם עד שאיבדתם צלם אנושי,רצחתם תמימות,הטבעתם חלומות,

ליבכם עוד פועם,אבל אתם מתים חיים בדייוק כמוני,הטבעתי טירוף בדם כאבי.

תגובות