המקלדת שרצתה יותר

פעם, על שולחן עץ רחב, גרה מקלדת אלחוטית קטנה. היא לא הייתה קשורה בחוט, יכלה לזוז ולהסתובב חופשי, וזה גרם לה להרגיש מיוחדת.

יום אחד אמרה לעצמה: "די! המחשב הישן הזה משעמם אותי. הוא איטי, ותמיד מראה את אותן התוכנות. בטח יש מישהו הרבה יותר מעניין לדבר איתו."

היא קיפצה קפיצה קטנה אל עבר צג מחשב סמוך. "צג, צג, רוצה לדבר איתי?" אבל הצג היה עסוק. הוא הקשיב רק למחשב שלו ולא ענה לה.

"טוב, לא נורא," חשבה המקלדת, "יש בטח מישהו טוב יותר מחיבור משעמם לצג ישן".

היא המשיכה בדרכה ופגשה עכבר מחשב. "עכבר, אלו, שומע אותי, עכבר? אולי נדבר קצת?" העכבר הבהב באור אדום והחליק הצידה.

"ברור," מלמלה המקלדת לעצמה, "גם הוא לא בשבילי. אמצא משהו הרבה יותר טוב".

בקצה החדר עמדה טלוויזיה קטנה וישנה. "אולי בפעמים הקודמות לא פניתי בצורה מספיק מכובדת ולכן לא ענו לי? אנסה משהו אחר," אמרה לעצמה המקלדת.

"גברת טלוויזיה, רוצה לדבר?" לטלוויזיה לקח עשר דקות להידלק, ואז אמרה: "מי קרא לי טיפשה?" המקלדת נבוכה. "אוף, גם היא לא מה שחיפשתי. יש בטוח מישהו הרבה יותר טוב".

ואז ראתה את המשתמש. "משתמש יקר, אולי תדבר איתי?"

המשתמש הנהן, הניח עליה את ספל הקפה והתחיל להקליד במהירות. המילים זרמו כל כך מהר שזה דגדג, כאב ורעד בכל קלידיה, אבל היא חייכה לעצמה: "הנה, סוף סוף מישהו באמת מדבר איתי. זה הרבה יותר טוב מהמחשב הישן שלי!"

היא נרדמה תוך כדי ההקלדה, ובחלום ראתה את עצמה שוב עם המחשב הישן. הם דיברו לאט, באותיות מסודרות, שיתפו רעיונות, והכול הרגיש מוכר וחמים ובסך הכל, טוב.

ופתאום, חום נוראי העיר אותה. מתברר שהקפה של המשתמש נשפך עליה, זחל בין המקשים, נכנס אל מתחת לפלסטיק וחנק את כל החשמל שבתוכה. הקלידים התחילו להיתקע, האותיות לא יצאו, והיא הרגישה כאילו כל הדלתות בפנים נסגרו. האורות הקטנים שבתוכה כבו אחד-אחד.

"אוי לא. למה חיפשתי יותר טוב, כשהטוב האמיתי כבר היה שלי?" היא חשבה בפעם האחרונה, ואז נרדמה, הפעם לנצח.

בטרם נרוץ אל מחוזות ה'יותר', נביט על מה שיש, נאהב ונוותר.