האורח בא לאכול / בלי ניקוד /

רבקה יקרה,
השיר שלך כתוב ביד אמן רגישה וחדה, בין הומור דק לעצב אנושי עמוק. הצלחת לצייר דמות של אדם שנשאר רעב לא רק לאוכל אלא גם לשייכות, להכרה ולחום אנושי. השפה המקוטעת והדיאלוגים החיים מעניקים תחושה של זיכרון שמתגלגל בין אנשים ומזמן לקורא חמלה מהולה באי־נחת. יצירה חזקה ונוגעת מאוד.

שבת מבורכת ושקטה

שמוליק

השיר בנוי כשיחה מקוטעת, מלאה בסימני שאלה, חצאי משפטים ואסוציאציות הוא מדגים איך דמויות מהעבר נשמרות אצלנו דרך פרטים שוליים 

 במרכז השיר עומד דורון, אדם שהגיע כהבטחה אך התגלה ככישלון מערכתי. הוא דמות מעוררת רחמים – בודד, ממורמר, כזה שמגיע להתארח בערב חג לא כדי לשוחח, אלא פשוט כדי לאכול 

 הנשים בשיר כבר "לא בנות", והמנהל ההוא כבר "בן תשעים לפחות". יש בשיר מבט אירוני על האופן שבו המשרד, הפרויקטים והתככים הופכים לסיפורים קטנים וקצת מגוחכים מרחק של ארבעים שנה.

 הסצנה של האירוח בחג מדגישה את הפער בין המארחים שמנסים לייצר "שיחה זורמת" לבין האורח הצלול אך השתקן, שכל מה שנותר לו הוא הפעולה הבסיסית של האכילה.

שיר על החמצה, על אנשים ש"מתגלגלים" בתוך המערכת הישראלית, ועל החסד הקטן והמעט מזלזל שעושים עם מי שנותר לבד בסוף הדרך.

ותודה שהגדלת לי את האותיות - וכתבת מקסים מאד שבוע טוב

וינייטה קטנה ומקסימה.

תודה

סיפור נלהב: הוא לפחות בן 90 ועודו מתפקד מבחינה קוגניטיבית והם מעלים זכרונות עליו. תודה רבה לך רבקה יקרה, ערב טוב ושבוע טוב ומיטיב.