חזרה לישיבה? חלק ב'
ירושלים, בין כסה לעשור
צביקה הלברשטם
חודש עבר מאז שובו של צביקה הלברשטם אל הישיבה, חודש בו לא דילג אף לא על יום אחד להגיע אליה. בכל יום היה מגיע בשעה 09:00, מתיישב בכתה שהוקצתה לו עם קבוצה של שישה תלמידים, ומסביר בפניהם את השיטות של לימוד הגמרא. בתוך שבוע, תלמידי קבוצה זו הפכו עצמאיים והוחלפו בקבוצה חדשה. כך עברו תחת ידו של צביקה, מספר קבוצות תלמידים שנכנסו לתלם של שאר הלומדים.
את שיעוריו מסיים היה בשעה 11:00, והתלמידים שוחררו בחזרה לכיתתם. את זמנו הנותר עד השעה 14:00, היה מנצל ללימוד סוגיות והלכות הקשורות למסלול הדיינים אליו נרשם, זאת במקביל לקורס משגיחי הכשרות אליו נרשם, וכבר החל בעבודה מעשית באחד ממכוני ההשגחה של הבד"צים. השכר אמנם היה מועט, אך בנוסף לקצבה שאימו קיבלה מהביטוח הלאומי, נראה שמצבם הכלכלי השתפר לאין ערוך.
היה זה יום רביעי בשבוע ב"עשרת ימי תשובה" וגם "צום גדליה". הנהלת הישיבה הזמינה מספר אוטובוסים, להסעת כמחצית מהתלמידים אל הכותל-המערבי לאמירת "סליחות" ברוב עם. גם צביקה הוזמן להצטרף על-ידי האחראי, אך הוא סירב בטענה שהוא מעדיף לנסוע לבד, משום שיש לו מספר סידורים בירושלים ולא יוכל לעשות זאת בנסיעה מאורגנת. במחשבתו של צביקה, היו מספר תכניות באשר לנסיעתו לירושלים. בשעה 15:00, עזב את הישיבה ופנה אל תחנת האוטובוס הנוסע לתחנה המרכזית בירושלים.
בירושלים, עלה על אוטובוס קו 15. כשפנה מרחוב הנביאים לרחוב שטראוס ונעצר, רבים מנוסעיו ובכללם צביקה, ירדו ופנו איש-איש לדרכו. צביקה חצה את הכביש, עבר ליד המסעדה הקטנה והמכבסה ופנה לרחוב פראג.
צביקה, הכיר היטב את הרחוב. כשעבד בעבר בירושלים, רגיל היה ללכת ברגל אל ביתו ממחנה יהודה דרך כיכר הדוידקה – בואכה רחוב הנביאים, עד סוף מוֹרָדוֹ של הרחוב אל רחוב שבטי ישראל, משם פונה היה אל ביתו שברחוב "החומה השלישית".
פעמים אחדות פנה לרחוב שטראוס, כדי לאכול כריך במסעדה הקטנה. פעם-אחר-פעם שמע צלילי פסנתר רחוקים. באחת הפעמים, הלך בעקבות הצלילים עד הגיעו לרחוב פראג. לעיניו נגלה מחזה מקסים, נערה כבת 18, ישבה אל הפסנתר וניגנה יצירות קלאסיות. יופייה של הנערה ונגינתה המרהיבה, נטעו בלבו אהבה אל הפסנתרנית הצעירה.
חלפו מאז מספר חודשים, וצביקה עזב את ירושלים וחזר לבני-ברק. עתה ניצב פעם נוספת מול הבית ההוא, הנמצא כשלוש מדרגות מתחת לפני הכביש. שקט שרר בו.
צביקה, לא ידע את נפשו מצער, אולם החליט לנקוש על דלת הבית. לאחר דקה קצרה, נשמעו טפיפות רגליים ומולו ניצבה אישה מבוגרת.
"אדוני, מה תבקש?" שאלה.
"גברתי, מתנצל אני על ההפרעה, מחפש אני את הנערה שהייתה מנגנת כאן." ענה.
"היכנס בבקשה, נשוחח על כך בתוך הבית." אמרה.
"איני יכול להיכנס סתם כך, אלא אם תסכימי שהדלת תישאר פתוחה מעט." אמר.
"בקשתך ממש מוזרה, אולם כך אעשה." דיבורו הנעים ולבושו הנאה של צביקה, שבו את לבה של הגברת שפרה מורגנשטרן. משהו במחשבתה דחק בה לשמוע את שהיה לעלם התמיר והנאה לומר.
שב בבקשה. התרצה לשתות משהו, אולי תה או קפה?"
"לא, תודה. איני יכול לשתות, אני בתענית – 'צום גדליה'. רק לאחר צאת הכוכבים אוכל לשתות ולאכול."
"בסדר גמור. מה העניין עם השארת הדלת פתוחה?"
"אה, זה עניין של איסור ייחוד בין גבר לאישה, אך אם הדלת פתוחה אין בכך בעיה."
"נו באמת, מה כבר יכול לקרות עם אישה קשישה כמוני?"
"אין זה משנה כלל, אמר והוסיף. "חכמים לא הפרידו בין ילדה בת 6 לבין אישה בת 60, ואת לא נראית כל-כך מבוגרת."
שפרה, חייכה בחצי פה וחשבה בלבה שהבחור גם מנומס להפליא.
"טוב. עכשיו ספר לי מה עניינך באותה נערה." אמרה.
"מחפש אני את כתובתה כדי לראותה שוב." אמר צביקה.
"הדבר אינו אפשרי. פייגה, נשואה כבר למעלה מחודש ימים." אמרה.
אכזבה גדולה ניכרה בפניו של צביקה. הייתה זו מהלומה עבורו, אך ידע כי את הנעשה אין להשיב. עתה, פייגה, היא אשת-איש ואין לו רשות אף להרהר בה.
"אם כך, אלך לי לדרכי. לא אפריע לך עוד." אמר.
"שמא תרצה להישאר עוד? תיכף יחשיך ואז אוכל להכין לך משהו לשתות."
צביקה, הרהר מעט בטרם השיב לה. חשב בלבו שמבקשת היא מעט חברה להוציאה מהבדידות. הציץ בשעונו וראה שאכן מתקרב מועד צאת הכוכבים.
"בסדר, אמתין עוד כחצי שעה. את נדיבה ביותר." אמר צביקה והוסיף "דרך אגב, שמי צביקה".
"אולי אכין לך גם משהו לאכול?" שאלה.
"לא, תודה. אני מתנצל, אבל איני אוכל מחוץ לביתי מסיבות שונות." ענה.
שפרה, הבינה מיד שמדובר בענייני כשרות, אך מכיוון שלא רצתה להביך אותו, אמרה: "אם זהו רצונך, כך יהיה."
"באיזה רחוב אתה גר?" שאלה.
"איני מתגורר בירושלים, אלא בבני-ברק." ענה.
לבה של שפרה, יצא אל העלם הזה. איזו דרך ארוכה עשה לשווא. נסתרות הן דרכי האל, חשבה בלבה. היא עצמה, את בחיר לבה, בן-ציון, פגשה בדרך מופלאה דווקא בצרפת.
שפרה הגישה לו כוס תה ואמרה: "צביקה, הן יודע אתה ש'קשה זיווגו של אדם כקריעת ים-סוף', ופייגה, כבר נקבעה לאיש אחר."
"צודקת את, גברתי, ומה שנגזר הוא שיהיה. אך מכיר אני גם פסוק אחר האומר: 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של האדם אל יתייאש מן הרחמים'. כל עוד הדבר ייתכן, איני מניח ידיי."
צביקה סיים את שתיית התה, והודה לשפרה על האירוח החם.
לאחר לכתו, תהתה שפרה, אם אין המכתב שהשאירה אצלה פייגה, קשור אליו בדרך כלשהי. שפרה זכרה ששאלה אותה באותו היום: "האם זה משהו חשוב?" ופייגה ענתה: "לא כל-כך. אך אפשר שהוא מעין קרש הצלה לשעת צרה."
