פייגה

ירושלים, אולם האירועים "שהשמחה במעונו"

יום שלישי,  כ"ו בחודש מנחם-אב תשל"א

נותרה כשעה עד לשקיעת החמה. בחצר אולם האירועים הוקמה חופה תחת כיפת השמיים.

קהל רב התקבץ, רובו ככולו גברים חסידים; חלקם חסידיו של האדמו"ר רוטשטיין, וחלקם מחסידיו של הגאון הרב פינקלשטיין וכן לא מעט מתלמידי שתי הישיבות.

הנשים נכנסו לאולם הנשים ולא הורשו להיות נוכחות בחופה, אך ממול החופה הוצבו קלעים כדי לאפשר לנשים להביט את מהלך החופה.

הכול היה ערוך לחופתם של פייגה רוטשטיין, עם בחיר לבה, דוב-בער פינקלשטיין.

מתוך אולם הנשים, צעדו בסך אל החופה; הכלה, פייגה, מלווה באימה, ברבנית פינקלשטיין ובשפרה מורגנשטרן, כשבידיהן נרות דולקים.

החתן, דוב-בער, מלווה באביו וברב רוטשטיין, ירד מהחופה לקראת פייגה, כיסה את ראשה בהינומה הלבנה וחזר אל מקומו. הכלה החלה להקיף את החתן שבע הקפות – כנהוג היה מקדמת דנא, וניצבה לימינו של בעלה לעתיד.

הרב המקדש, הרב רוטשטיין, בירך בכוונה רבה את ברכות האירוסין ומסר את גביע היין לחתן. לאחר שדוב-בער טעם ממנו, החזיר אותו לרב. הרב רוטשטיין, העביר את הגביע לאימה של הכלה, וזו נתנה לכלה לטעום ממנו. 

עתה הוציא דוב-בער מכיסו טבעת והכריז: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל."

אביו של החתן, הגאון נפתלי-צבי, התכבד בקריאת הכתובה. לאחריה קרא החתן את הפסוק הידוע "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי." אז שבר החתן כוס לסימנא טבא ולזיכרון חורבן הבית.

אף-על-פי שנהוג היה בקהילה שעורך החופה קורא את כל "שבע הברכות", חרג אבי החתן מהמנהג וכיבד מספר רבנים חשובים בקריאתן. לאחריהן נשמעו הקריאות "מזל-טוב! מזל-טוב!"

בשל היותה של שרה-לאה, בשנת אבל על אביה, הכול המתינו עד לצאתה מהאולם.

חבורת כלייזמרים פצחה במוזיקה חסידית, "כיצד מרקדין לפני הכלה", וכל מי שרגליו עמדו לו פתח במחול.

החתן והכלה, הלכו יחד אל חדר הייחוד למפגש ראשון פנים אל-פנים, ללא נוכחות איש. פייגה, שעתה קרובה הייתה מתמיד אל דוב-בער, בעלה זה דקות אחדות, הביטה בעיניו היפות והגדולות ותהתה מה מסתתר בתוכן. הושיטה את ידה ונגעה בידו. הרגישה את חום ידיו ואת להט אהבתו במגעו הרך והעדין. פגישה ראשונה ומבט אחד, חם ואוהב, כך ראתה בעיני רוחה את המפגש עם האדם שאתו תחיה את חייה.

"האם אתה אוהב אותי?" שאלה את דוב-בער, שעד לפני שעה קלה היה איש זר לה לחלוטין.

"כן, מאוד." ענה דוב-בער. "זה זמן רב שאני חושב עלייך מחשבות טהורות. תמיד התפללתי שתהיי זוגתי."

"זה כל מה שרציתי לדעת." אמרה בחיוך ממיס לבבות.

"אם כך, כדאי שנחזור לאולם לשמוח ביום המיוחד שלנו." אמר.

"אולי נמתין עוד קצת." אמרה פייגה, וחיבקה בחום רב את בעלה, דוב-בער פינקלשטיין. גם הוא לא טמן ידו בצלחת והחזיר לה חיבוק אמיץ ואוהב.

שעה ארוכה לאחר מכן, ירדה הכלה אל אולם הנשים והושיטה את ידה אל שפרה, וזו נענתה לה ויצאה עמה במחול.

"רואים בעינייך שאת מאושרת מאוד." אמרה שפרה בהביטה בעיניה של פייגה.

"כן, שפרה. אני מאושרת מאוד." אמרה פייגה, והוליכה את שפרה אל שולחן הכבוד, שם ישבה הרבנית רוח'ל, אימו של דוב-בער ואחיותיה של הכלה , דבורק'ה בת החמש-עשרה  ורבק'ה בת- השתים עשרה

הרבנית רוח'ל, טרם החלימה לחלוטין מאותה פציעה ישנה ברגלה, ובקושי רב קמה לכבוד הכלה.

"הו, אינך צריכה לטרוח, חמותי היקרה." אמרה פייגה ונשקה לה.

"נו, איך היה בחדר הייחוד?" שאלה רוח'ל.

"דוב-בער אמר לי שהוא אוהב אותי. איני צריכה יותר מכך." ענתה פייגה.

"אני שמחה שכך הם הדברים." אמרה רוח'ל. "דוב'לה שלי  הוא איש יוצא מן הכלל, אוהב אדם ובעל לב טוב. אני מאחלת לכם חיים טובים וארוכים."

"תודה, ברוכה תהיי." אמרה פייגה, ויצאה במחולות עם חברותיה.

-------

סעודת המצווה שכללה דגים ועוף הוגשה לאורחים, לגברים ע"י מלצרים גברים ולנשים בידי מלצריות.

בין מנה למנה נמשכו הריקודים בשני המתחמים ע"י כלייזמרים מיומנים והחגיגה נמשכה עד חצות.

פייגה ובעלה יצאו יחד אל ביתם ברחוב "סלנט" ללילה הראשון יחד.

עם בוקר, התעורר דוב בשעה מוקדמת, נטל את ידיו והלך לתפילת השחרית. רגע לפני צאתו, נשק לפייגה על מצחה.

ירושלים, חודש חשוון תשל"ב

דוב-בער פינקלשטיין

בביתם של פייגה ודוב-בער פינקלשטיין, התנהל הכול למישרין. את ימי השבת עשו פעם אצל הוריו ופעם אצל הוריה של פייגה כך גם את חגי תשרי בילו לסירוגין; בבית הוריה של פייגה, ובבית הוריו של דוב-בער.

אימה של פייגה החליטה לברר עבורה בבית-החולים בו עובדת, אם קיימת משרה פנויה לתפקיד של מזכירה או פקידת קבלה, כדי שלא תשתעמם בבית וגם תסייע בפרנסתם.

חרף העובדה שהוריו של דוב-בער היו אמידים למדיי, הוא נענה ברצון לאפשרות זו. בקשתו היחידה הייתה שפייגה תסיים את עבודתה עד לשעת הצהריים, כדי שתספיק לטפל בענייני הבית ובהכנת ארוחותיהם. כאשר חזר מלימודיו בישיבה, רצה לבלות מעט זמן במחיצתה.

סדר יומו של דוב-בער, היה מתוכנן ומאורגן לפרטי פרטים; בכל בוקר קם משנתו, נטל את ידיו ובירך את ברכות השחר. לאחר מכן היה נוטל את טליתו ותפיליו, חוזר לחדר השינה ונושק לאשתו על מצחה, והיה יוצא את הבית לתפילת שחרית, שארכה כשעה ומחצה. בחזרתו, היה עובר דרך חנות המכולת של אלטמן שבפתח מאה שערים, ומביא עמו לחם טרי ומוצרי חלב.

הנשיקה הרכה והעדינה על מצחה של פייגה, הייתה גם אות עבורה. הייתה קמה מיצועה, נוטלת ידיה ומברכת את ברכות השחר. מתפללת בביתה בקיצור נמרץ, ופונה להכנת ארוחת הבוקר המשותפת לשניהם.

דוב-בער, כהרגלו, היה אוכל במתינות כאדם שלא אצה לו הדרך. בסיום הארוחה, שם היה פעמיו אל הישיבה, שבה עתה – כאיש נשוי, הוא רשום היה ל"כולל".

פייגה, מאבקת הייתה מעט את הבית שתמיד הבהיק בניקיונו, ואחת ליומיים הייתה מבקרת את אימה – בעת שלא עבדה במשמרת הבוקר.

פייגה תמיד סיפרה לאימה כמה אדיב בעלה, טוב-לב ואינו מחסיר ממנה דבר. פעמים רבות היה משתתף ברחיצת הכלים, וסייע בכל דבר המצריך "ידיים גבריות", כלשונה. רק דבר אחד הדאיג את פייגה, אותו החליטה לחלוק עם אימה.

בבוקר אחד במהלך שיחתן, אמרה פייגה: "אימא, רציתי לספר לך דבר-מה מוזר."

"ומהו אותו דבר מוזר?"

"ראיתי באחת המגירות של דוב-בער, כל מיני כדורים שהוא נוטל מדי ערב."

"נו, מה רע בכך?" שאלה שרה-לאה, והוסיפה, "אפשר שאלה ויטמינים או תרופות שינה, איני רואה בכך כל בעיה."

"אני לא חושבת שאלה ויטמינים." אמרה פייגה.

חושיה של שרה-לאה – שהייתה רופאה במקצועה – נדרכו. מבלי שתסגיר את חששותיה, אמרה לפייגה: "בפעם הבאה בה ניפגש, הביאי לי את שמות התרופות שהוא נוטל, אפשר שאת דואגת לחינם."

"עוד דבר קטן רציתי לבקש ממך, אימא." שינתה פייגה את כיוון השיחה.

"מה תבקשי פייגה'לה שלי?"

"יודעת, את, אימא, שמאז נישואיי לא ביקרתי אצל שפרה." ענתה פייגה, והוסיפה, "איני רוצה לבקש רשות מדוב-בער, כי איני יודעת מה תהיה תגובתו."

האם רצונך שאדבר עם דוב-בער?"

"לא." ענתה פייגה, "אני מעדיפה שאת תבקרי את שפרה, ותדרשי בשלומה. היא גרה מרחק מטרים ספורים ממקום עבודתך."

"טוב. השאירי לי את כתובתה, ואבקר אותה באחד הימים הקרובים לאחר משמרת הבוקר."

"תודה, אימא." אמרה פייגה, ואצה לביתה להכין ארוחת צהריים בטרם יגיע דוב-בער מהישיבה.

*****