סיפורים

המנגינה

המנגינה

הערב, בדרך חזרה מהשיעור עם התלמידה החדשה, אני במצב רוח רקדני. צועדת עם הצ'לו שלי ומפזמת נעימה קלילה. קולי רך וגבוה ואני מחייכת בהנאה. הרגשתי שנוצרת יצירה. כשהגעתי ליד הספסל הקרוב לדוכן הפלאפל של חיים, לא יכולתי עוד להתאפק. התיישבתי על הספסל ושלפתי את הצ'לו מהתיבה. מיד העברתי את המנגינה, שנוצרה בלב, אל הקשת, שתרוץ ותאמר את המילים שלי בצליל. ישבתי שם כגבירת הרחוב, רק אני, ללא איש נוסף. היה קר וחשוך. חושך מוקדם של סתיו,

האצבעות שלי עפות ומקפיצות את הצלילים למנגינת לבי. היה לי טוב.

לפתע, כבה האור בדוכן הפלאפל. חשתי את הקור באצבעות רגליי. הרחקתי את הצ'לו מגופי והתרוממתי. מרוצה מעצמי, ארזתי ועטפתי, נעלתי ומשכתי אותו הלאה אל הרחוב. עלינו בחדר המדרגות אל דירתי.

כמה אני מאושרת כשנוצרת לי יצירה, כשיוצא צליל מהלב ומתלטף עם הקשת והמיתרים. מיד התיישבתי בחדר הנגינה ושוב ניגנתי, כדי לא לשכוח את המנגינה. במחברת התווים שלידי רשמתי את הצלילים ורק אז נכנסתי אל המטבח הקטן להכין כוס תה של עשבים.

 

***

 

הצריף

נכנסתי אל הצריף המטופח והפשוט שלי. לא התחשק לי להדליק את האור. רק הירח והכוכבים האירו את דרכי החשוכה. הכנתי לי קפה שחור ומר והתיישבתי על הספה. רגליי פרושות על השולחן. גרוני חנוק ומילים לא עוברות את מחסום הקול. הכול כבד.

כאילו בטון יצוק. אני לא מצליח להעלות את המחשבות במעלה הצוואר. לא מצליח לארגן את מגירות מוחי ולשלוף מילים, לבנות משפטים, לבחון את עצמי ו...להבין.

הבדידות, אמרתי לעצמי. היא הבטון. הבדידות.

הפחדים. הם הפיגומים. הם העטופים בבטון.

...ומה יהיה? אני שואל. האם אוכל לשנות משהו? האם אוכל לקדם את העבר אל שינוי? האם יש עתיד? האם יש לי למה לצפות? והתקווה...קיימת?

נראה לי שאין בי את הכוחות להזיז את הסלע. אני מסתתר מאחוריו, לא דוחף, לא הודף. מקבל את ההווה כעובדה ללא תקווה, כסלע החוסם. אין תזוזה.

 

תגובות

שמואל כהן / שתי תמונות מעניינות / 17/12/2022 13:48
לילי א… / התיאוריםכמו נדמה, שהסיפור הזה הוא עוד פרק מהסיפורים שלך שנכתבו כאן לאחרונה :)) / 18/12/2022 14:37
בראשית / תודה / 18/12/2022 16:11
אורנה / שתי סצנות / 20/12/2022 17:34
רחלי ג. / לא חושבת שתי תמונות / 21/12/2022 18:39