וַאֲנִי דּוֹאָה

פברואר מי היה מאמין השבוע היו שלושה ימי אביב ובחרתי להיות בים הייתי זקוקה לבקר את "אהובי" כדי להרגע

ראיתי שמיים כחולים השמש הפציעה קישתה את השמיים

העצים לא נעו ולא זעו .... היה שקט. היה רוגע.

ואז ציפור קטנה שקיפצה על הגדר לחשה לי :

"עכשיו אביה...עכשיו קחי תיק..מחברת....עט...ורוצי לים שלך!

טיילי על חוף צלמי כמו שרק את יודעת וכתבי שיר...מזמן לא קראתי שיר שלך

שאני אסרב לציפור?מה עוד שאני מכירה אותה מזמן, כי היא אוהבת להסתובב אצלי בחצר. שמעתי בקולה
הורדתי את הפיג'מה, עליתי על מדי ב' כולל נעלי ספורט, התנעתי את המכונית ברחובות השיר ושמתי פעמיי לים שלי

הגעתי לחנייה ריח משכר עלי באפי, הים לא זז, התכחש לחורף ועכשיו פברואר - זוכרים?   יצאתי למסע כומתה מקצה היום עד קצה הים כשבדרך אני אוספת צדפים יפים ומצלמת את הים את הסלעים, שחפים, עורבים, כלבים ועוד

לאחר הצעידה ישבתי והבטתי אל הים וצפיתי בגלים חשבתי לכתוב משהו? הרי הציפור ביקשה כל כך יפה שאעשה זאת.

שאני אסרב לה? שאאכזב ציפור שיר מקסימה כזו?

כל כך רציתי. אבל המילים לא כל כך באו אלי – שקלתי אם זה צריך להיות עצוב? שמח? לא גיבשתי דעה בכלל -

ואז המילים שסירבו, (כן הן כמו אישה מהוגנת שלא אומרת כן בפעם הראשונה.צריך לחזר אחריהן. שירָצוּ אותךׂ).

אז המילים יצאו נבעו מתוכי ברצון, בהתרגשות.

להגיד אם אני יודעת מה רציתי? לא כל כך בטוחה

וזה מה שיצא -

וַאֲנִי דּוֹאָה
 

עוֹדִי פּוֹסַעַת עַל שְׂפַת הַיָּם

רִצַּפְתִּי אֶת מַחְשָׁבוֹתַי בֵּין הַצְּדָפִים

מָצָאתִי חֵלֶק מִפְּסִיעוֹתֵיךָ

מִן הָעִקְבוֹת שֶׁהוֹתַּרְתַּ אֲחֵרֶיךָ.

גַּלֵּי הַיָּם לֹא הִסְפִּיקוּ לִמְחֹק אוֹתָם

מִמֶּרְחָק שֶׁל יָמִים

זִכְרוֹנוֹת צָפוּ וְעָלוּ בִּי

נִזְכַּרְתִּי בְּיָמִים נִפְלָאִים מַרְטִיטִים

כַּאֲשֶׁר צָעַדְנוּ שָׁם יָד בְּיָד

וְהָיָּדַיִם הֶעֱבִירוּ זוֹ לְזוֹ חֹם

שֶׁנִרְדָּה מִכַּוֶּרֶת הָאַהֲבָה

וְאָז דִּמְעוֹתַּי הֵחֵלוּ לִזְלֹג

הוֹתִירוּ שְׁנֵי פַּסֵּי מֶלַח עַל לְחַיָּי

אָסַפְתִּי אֶת הַדְּמָעוֹת

הַמְּלוּחוֹת כְּגַלֵּי הַיָּם

דִּמְעָה אַחַת קָפְאָה

בְּאֹרַח פֶּלֶא הִתְרַחֵשׁ כְּמוֹ נֵס :

הִיא הָפְכָה לִפְנִינָהּ

הַשְּׁמוּרָה רַק לְךָ.

וַאֲנִי כְּצִפּוֹר גְּזוּרַת כָּנָף

מְחַפֶּשֶׂת אֶת דַּרְכִּי אֵלֶיךָ

מְטַיֶּלֶת עַל הָחוֹף הַקַּר

תָּרָה אַחַר צִלְּךָ

אוֹסֶפֶת אֶת חַיָּי

מְצַפָּה לְעָתִיד טוֹב יוֹתֵר

יוֹדַעַת שֶׁמִּכָּאן הַשָּׁמַיִם הֵם הַגְּבוּל

וַאֲנִי..... דּוֹאָה

כְּמִנְהָג הַצִּפּוֹר הַנָּחָה לְעִתִּים בַּחֲצֵרִי.

~

~

~

~

~