ארץ, שובי אלי

שִׁשִּׁים שָׁנָה אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת

אֵי אָנָה זֶה הָלַךְ לוֹ וְלֹא שָׁב :

וְלִבִּי אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ –

נִרְעַד.

בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת

נִשְׁמָתִי כְּמוֹ מְפַרְפֶּרֶת

שָׂרָה אֶל הַדֶּרֶךְ –

יָמִים שֶׁאֵין כְּמוֹתָם

לְאַהֲבָה.

וְאַרְצִי שֶׁלִּי

מוֹלֵךְ

נוֹטֵל טוּבָהּ

חוֹמֵס יָפְיָהּ :

וְהִיא –

כְּמוֹ הוֹלֶכֶת לִי.

שׁוּבִי-

שׁוּבִי אֵלִי :

כְּמוֹ שֶׁאַתְּ.

וְאָז אֵלֵךְ וַאֲחַפֵּשׂ

בֵּין תְּלָמָיו שֶׁל

יוֹם לָבוֹא –

וּשְׁקִיעוֹת שֶׁל עֶרֶב

מְשׁוֹרֵר תִּקְוָה

בִּזְמַן תְּפִלָּה

לְשַׁחַר זֹהַר,

יַעֲלֶה –

וְעִמּוֹ יָשׁוּב –

 כָּל הַטּוֹב:

חֲזָרָה.