איקס

Rene העבירה לשונה על קצה המעטפה והידקה את השוליים באצבעותיה הדקות. היא הכניסה את המעטפה לתיק הגב שלה, רכסה אותו והלבישה את הרצועות כך שהתייצב על אחוריה. נחושה יצאה מדירתה ונעלה את דלת הכניסה.

כבר זמן מה שהיא מתכוונת לדון בינה לבין עצמה על גורלו של הקשר הוירטואלי שנוצר לה  לא בהיגיון. עכשיו, כשמלאו חודש לתחילתו של הדיבור, החליטה שאולי אין טעם בדבר ואין לו עתיד. הרגישה שלא קורה דבר לעיבוי תוכנו של הקשר. שלא נראה באופק רצון למפגש. שאין יוזמה או דיבור על מהות. אמנם, לא בלב קל כתבה את המכתב. הרגישה מאוד נוח וחופשי עם האיש הרחוק. הרגישה שמתקרבת. שהוא משתף...ובכל זאת, רצתה משהו אמיתי יותר, מעשי, קרוב. הבחינה ששאלות רבות שנפשה תוהה בהן, אין להן תשובות מצידו.

היה יום חם. סימני  זיעה הופיעו על חולצתה. Rene לא סובלת חום ומשתדלת לא להימצא בחוץ כשהשמש קופחת. קצרת סבלנות מיהרה חזרה לביתה. החום גרם לעיקצוצים ברגליה. יש לה מין פטנט כזה, שהיא מניחה רגל יחפה על המדרכה או המרצפת והתופעה חולפת.

 הטלת המעטפה לפיה הצר של תיבת הדואר היוצא לא הקלה עליה, אלא להיפך. מועקה כיתרה אותה ושקט כבד ועמוק עצר כל מחשבה. היא חצתה את הכביש במעבר חצייה ורק בפסיעות אחרונות לקראת המדרכה זיהתה שהיא צועדת בעת שהרמזור אדום. נראה היה לה שכל הרחוב מביט בה ובמוזרות של התנהגותה. אולי רק היא עצמה הרגישה כך.

Rene ידעה שעליה לעבור במכולת השכונתית. המקרר בביתה התרוקן לחלוטין מתכולתו. היא ידעה שעליה להמשיך ולדאוג לעצמה. קו החיים ממשיך, היא לחשה בפנים מורכנות. נכנסה אל המכולת ועברה בין שורות המדפים כרובוט המופעל מיכנית בדיוק מוכתב. מילאה את סלסלת הקניות. פניה חתומות. שילמה על מצרכיה ויצאה לדרכה.

Rene שמה לב שאצבעותיה האדימו מלחץ הסל הכבד. היא פיסקה את אצבעותיה וביצעה תנועות של שִחרור ואִגרפה שוב סביב ידית סלהּ. מוחהּ לא היה פנוי לשום מחשבה. היא הרגישה מנותקת ודמומה. בהיסח הדעת, אצבעה דחפה את גשרון משקפיה מעלה לייצב את תנוחתם. היא הגיעה לפינת הרחוב שלה והתעודדה בעת שספרה שבע, שש, חמש...ותיכף תיכנס לחצר ביתה. השער השמיע חריקה וננעל מאחוריה בעת שטיפסה במדרגות הבודדות לביתה. כמעט הטילה את הסל על המפתן. אז נפקחו אישוניה לרווחה ועיניה ננעצו בשטיח הכניסה. זר פרחים ענק היה מונח בכד זכוכית, נשען על דלת הכניסה.  Rene עמדה שם משותקת, בוהה ושום הבעה לא הצטיירה בפניה. היא לא נעצה את מפתח הבית במנעול, אלא התיישבה  על המדרגה העליונה ופרצה בבכי, שכנראה נאגר זמן רב בקרביהּ. Rene בכתה ובכתה. ברכיה כפופות, צמודות לבטנה וידיה סוגרות מעגל בחוזקה. נשימתה נעתקה ובכייה העמוק היה כגעיית כאב עצומה. היא לא התייחסה לאפה הזב ולחולצתה הרטובה. לא נראה היה שביכולתה להרגע.

לפתע התרוממה, שלפה מתוך הכד מעטפה ובה ברכה. נעצה מפתח בדלת הכניסה ובמהירות סובבה ופתחה. נכנסה וסגרה אחריה את הדלת, מותירה את סל הקניות וכד הפרחים עם הזר הענק על שטיח הסף.

Rene התיישבה ברגליים מסוכלות על הספה בסלון ופרסה את כרטיס הברכה בידיה. עיניה קראו בשקיקה כל מילה ובכייה שנחלש גאה וצף מחדש ובעוצמה רבה עוד יותר.