ספורי ילדות (4)-ספר זכרונות
חודש לפני חג פורים,היינו כבר מתחילים בהכנות
לקראת התחרות התחפושות
ואנחנו בכיתה ו', וזו השנה האחרונה בבית-ספר היסודי
המחנך-משה- בקולו הצעקני היה ממריץ ומעודד אותנו לנצח, כי הפרסים יקרים
פרס שלישי -שקית ממתקים
פרס שני-קלמר
פרס ראשון - ספר זכרונות
כולנו היינו נרגשים, כמובן חושקים בפרס הראשון, גם אם זה לא ממש ספר, המחברת הייתה יוקרתית
הכריכה עבה, צבעונית, ועליה בזהב מבריק האותיות -ספר זכרונות
גם הדפים בה לא כמו במחברת רגילה, הם חלקים ועבים, ללא שורות ולא נקרעים בקלות, עם הטושים מציירים וצובעים, והצבע לא היה עובר לדפים האחרים
ובפינת הדף, מקפלים, בסוד כמוס...ושום פרה או סוס, לא היו מקבלים כזאת נשיקה בפרצוף
ושוב קולו הצרוד של המחנך-משה הפריע להרהור: תחשבו !1
על תחפושות מקוריות, ולא של קאובוי או אינדיאני, זה כבר נדוש
וחודש ימים הייתי לחוצה ומלחיצה את כל המשפחה: אני רוצה לנצח ! , אני רוצה את הספר..אבל למה אתחפש..לבסוף
אמא הציעה שאתחפש ל"הודית"-בד אחד שיעטוף את כל הגוף וזהו
אמא יקרה להזכירך - בגן חובה התחפשתי
אבא הציע את הליצן
אבא יקר להזכירך-בכיתה א' התחפשתי
אחי הבכור הציע שאתחפש לשוטרת
אחי היקר להזכירך-כזאת התחפשתי בכיתה ב
אחי השני הציע את מלכת אסתר
אחי היקר להזכירך-בכיתה ג' הייתי
אחותי הגדולה הציעה -תתחפשי למורה
אחותי היקרה להזכירך-בכיתה ד' התחפשתי
אחיותיי הקטנות הציעו -תתחפשי למוכרת פרחים
אחיותיי היקרות להזכירכן-התחפשתי בכיתה ה, וגם זכיתי בפרס...השני
רק אחי, בוגר ממני בשנה ורבע הציע-נכין יחדיו את התחפושת, הכי יצירתית, והכי מקורית- את הרובוט
ואחרי ימים ולילות של עמל, יזע ודמעות, קם הרובוט והתלבש עליי..ויום הגדול הגיע, והתחיל בעלייה לאוטובוס-ההסעה לבית הספר, במושב הסמוך
נהג האוטובוס, הוא בדרך כלל היה נהג מאד קשוח, כמעט ללא חיוך, הוא ניצול שואה, סיפור חיים טרום הקמת המדינה..כך היה חוזר ומספר, מאד רציני...אך כשהוא ראה אותי מנסה את הרגל להרים, למדרגת האוטובוס...פרץ בצחוק אדיר..ממש רובוט ..מדהים...חחחחח
את פניי הוא לא ראה, מסכת קרטון המרובעת כיסתה, ורק חורים לעיניים, לאף ובקושי לשפתיים...הקרטונים כיסו את כל איברי הגוף. וקרע...קרע...קרע..עיניי דמעו
אף אחד לא שמע, כמה טוב שחבריי התלהבו ועזרו..הגענו לבית הספר, שם הסתובבנו שעות, בין הכיתות, למיני תחרויות קטנות, לי היה קשה להשתתף, אז ישבתי בקושי רב, בצד
המולת החג הייתה מכל צד, גם למורים וגם לתלמידים-צהלו, צעקו, אכלו, שתו ושמחו- פרסים קטנים הרוויחו...ואני בכל תזוזה, עיניי דמעו..קרע...קרע...קרע
עוד חתיכת קרטון נפרדה ממני לשלום..וסוף-סוף, המחנך-משה אסף את כולנו, ילדי כיתה ו'1 לתחרות הסופית..ואני כמעט נשארתי בלי התחפושת, עם קילו של מתכת על הראש, בכאילו, עד שהמחנך-משה ,הפעם בקול רגוע, בשקט בשקט הכריז על המנצח...חזרתי הביתה בגוף חשוף מכל קרטון
רק קופסה אחת אחזתי חזק ביד
קופסה מקרטון עטופה בניילון, ובתוכה רשרש
הפרס הראשון
לילי א
