וואו

אני רואה, אני רואה
ככה מבעד למבטים של כולם, כל הזמן, שזה לא סתם, שיש פה משהו ככה מבעד למבטים של כולם -חבל על הזמן, משהו משהו משהו משהו שם חי וקיים ובועט בטוסיקים של כולם
איך הוא לא נדהם? וההוא נותר אדיש? איך אפשר שלא להרגיש את הקסם מנשב ביין שערות הידיים, להיות המומים מכמות היופי בעיניים? איך במבט אחד שחדר דרך עיני למוחי ולקיר מאחורי הפכתי שיכורה ואני מביטה מסוממת וריקה במה שנותרתי אחרי רק מבט אחד שהתחיל קר והפך לוהט 

היא רואה, היא רעה
יודעת על כוחה האילם על ההיא ויודעת שנמסה ההיא לכלום מרוב חום, נוזלת בידיים שקופות ביין  האצבעות הקמוצות והאגרוף הסגור.
היא רעה הו היא רעה, אך לפחות מנסה להחזיק את ההיא אך לא מצליחה- ההיא חומקת מבין ידיה כמו אין לה נפח או סיכוי להינצל.

היא לא רוצה להיות רעה,
היא רוצה להציל, חוששת שתיפול ההיא ותתנדף, תהפוך לאדים ולכלום
אין זה חלום של אף אחד, להרוג
ושלה- הרעה? לא רעה היא כל-כך, להרוג לא רוצה, רק להדהים עוברים ושבים, אך הם לא נדהמים,
והנדהמת?
כבר מתה לשלולית.