היא
אמרה לי שעציצים אני לא אצליח לגדל ויש לי על החלון של השירותים עציץ משגע. מה זה משגע
עוד שניה כבר עץ.
"וואלק
עץ..." בטח הייתה אומרת ומעקמת תאף עד מקסיקו סיטי. ואני עומד באמצע מה שהיה פעם השירותים שלי.
"הנה העציץ שלך, הפך לסוקויה". וואלה איזה חיים יכלו להיות לנו ביחד אבל
בשביל עציץ מזדיין זרקת אותי.
אולי לא רק בגלל זה. היו תקופות שהיינו מסתובבים עם טרנינג שבועות. היא הייתה חוזרת מהסטודיו
ואני מהחנות. היינו זורקים ללנון בונזו חתולים על השטיח מול הטלויזיה. רואים בראבו
עם ארז טל בשידורים חוזרים. "אתה לא תעזוב את הקלטות האלה שלך?" אין סיכוי.
"אין סיכוי שאני מוותר על הריח החם חם שרוף הזה שאתה מוציא אותה, אחח אין דברים
כאלה!. היא התאמצה בשבילך את יודעת?" מנפנף מולה עם הקלטת. "מה היום? הכל
באינטרנט רק תבחר, רק תבחר בסוף אתה רואה בראבו מלפני עשר שנים". "אתה. רק
אתה רואה את זה". היא
הייתה רואה את זה גם, לגמרי רואה ומתרגשת כמו ילדה כשהילד ההוא עם הכינור שר
"אל תגידי כן ואל תגידי לא". הוא לא קיבל פסל בסוף.
היינו
מחליקים בבית שעות על הקצה של הטרנינג במסגרת הבלטות שהקצו לנו החיים. אוכלים אפונה
של סנפורסט שהיא עדיין קפואה. אחד אחד כל פעם. הכלים בכיור היו צורחים עלינו, מחליפים
צבעים עם המכחולים שלה. אחרי בראבו היינו הולכים לישון. אני הייתי נרדם לפניה והיא
הייתה קמה ומעשנת בחלון. הייתי מריח כל פעם אבל תמיד הנשיפות שלה נשמעו לי כאילו אין
לה כח שאני אדבר. עם הזמן הסיגריות שלה הפכו לתכופות יותר. גם כשאני ער. גם הנשיפות.
רק שהכרנו
הייתי מתופף על הברכיים בעצבנות. בדייט הראשון שיער פזור, גלידה, אורות מעומעמים. דייט
שני ספסל בקינג ג'ורג, בירה. דייט שלישי קפוצ'ון שמכסה את כל הפרצוף, טיילת, לימונעארק,
מדרגות, כתף דוחפת כתף, צחוק מתגלגל. רק הכרנו ואני מתופף. מתופף עם קצב. "אתה
לחוץ?".
"כן".
"אז
די".
אז די.
בדרך לדירה שלה עצרנו אצלי ושכבנו והיא ישנה אצלי, ולא הגענו לדירה שלה בסוף. הידיים
כבר לא תופפו. אבל היא תופפה לי בתוך הבועות של השכל. עירבבה אותי ומעכה ומשכה וליטפה
וצבעה. ואולי זה כי היה לי סחרחורת מהעראק.
ואני
כמו אלוף, עם כל השערות בחזה, מכסה אותי ואותה. והיא כמו כדור בתוך המיטה שלי. כדור
שממלא את הסדינים. צובע את הקירות. הופך ריח סיגריות לקטורת זיכרון. ממש בשידור ישיר
לעיניים שלי שנסגרות עכשיו, לא נותנות לזמן לברוח.
בחודשיים
הראשונים היינו סאגה מהלכת של טימטום וליטופים. יושבים על המיטה אחד מול השני, שיכורים
מצחוק ועצובים מהחיים שלקחו אותנו רחוק מידי עם היאוש, והושיבו במעגל את החלומות שלנו,
כאילו מחכים שהגננת תתן להם רשות לפרוץ.
"בוא
לעיר". זורקת עליי מכנסיים, "קום גבר תעשה משהו מועיל". "אתה זה
שמכיר פה לא אני". היינו חוצים את העיר במרוץ אין סופי כזה. אנשים חוצים ועוברים
אותי, והיא מלווה אותם במבט הזה שלה. אני מחזיק לה את היד בין הסמטאות, היא מאחורי;
הומלס, הומלס, פלאפל, חלון ראווה, אלנבי, מיץ רימונים. מריג'יין עד שנגמר הצחוק.
"חייבת לראות דברים יפים עכשיו". עולים לגג של הבניין שהשמש שוקעת או זורחת.
אחרי דיבורים מבלבלים על עצב ושמחה, אני הייתי נרדם על הספה בגג. היא הייתה מציירת
עננים בעט כחול על הידיים שלי.
הימים
של העט חלפו, והעננים דווקא האפירו. את הקנסבים הסוררים שלה היא הייתה מעיפה מהחלון,
אל הסמטה של הפחים הירוקים. מסתכלת עליי בגרון שבור ועיניים אדומות, "אני זורקת".
הייתי תופס אותם ברגע האחרון. "תעשה עם זה מה שאתה רוצה". מאחורי הארון שלי נמצאות המריחות שלה, הרגשות המעורבבים.
היא זורקת ואני אוצר, היא בוכה ואני מבלבל לה את המוח על חיוכים ושתבוא ותחייה כבר.
לפעמים היא הייתה סולחת לאחד הציורים, לוקחת מהאוסף ואומרת לי תודה. מוכרת אותם בגרושים
בתערוכות.
לפעמים
הרגשתי כמו ציור שהיא ציירה והיא פשוט רוצה לזרוק. לתת למישהי אחרת לשמור אותי. לשים
מאחורי איזה ארון ולסלוח לפעמים. ובלילות היא הייתה מעשנת ונושפת בלעדיי. כי מי בכלל
יכול לדבר עם ציור? מי בכלל יכול לחיות עם יצירה של עצמו?
אז יום אחד היא עזבה אותנו, אותי ואת הציורים. לפעמים
סלחה. לפעמים לי לפעמים ליצירה אחרת. המון מריחות, צבעים מעורבבים.
