הבדידות היא רחמה של העצבות, שם היא שוהה ומתפתחת מביצית של כאב, וזרע של חוסר אונים.
כך חשבה נעמה כשהתעוררה אל יום אל תוך יום חדש. הרגשה בלתי ברורה שהגורל מזמן לה משהו בלתי צפוי קיננה בה כמו איזו שהיא נבואה כלואה שעמדה להגיח מתוכה אל אויר העולם בבוקר אותו יום סתיו אפור ועגמומי.
יום שלישי - כשפקחה את עיניה הרגישה נעמה במשא כבד מונח על ראשה משובץ בחיצי כאב של עודף המשקאות שהגירה לתוכה בליל אמש בפאב. היא לא זכרה בדיוק כיצד הגיעה הביתה או מתי נכנסה למיטתה, אבל היותה בבית במיטתה הייתה עובדה קיימת.
כשהפנתה פניה הצידה ראתה את בבואתה נשקפת במראה שליד המטה, עיניה הירקרקות סיגלו לעצמן מבט מיוסר מאז נפרדה מאמיר חברה לחיים איתו חיה שלוש שנים בזוגיות נפלאה. הפרידה הייתה החלטית ובלתי ניתנת לגישור שהשאירה אותה כואבת ומתבודדת. ששה חודשים עברו מאז הפרידה, כשהיא ממשיכה את שיגרת חייה בהילוך אוטומטי, מרוחקת חיי חברה. מכאן ועד לשקיעתה בבדידות מלנכולית המרחק לא היה רב.
דמותו של אמיר חזרה ונבטה במחשבותיה בלילות. כאשר הופיעה הפכה נעמה חסרת מנוחה. עד שנשבעה לעצמה להתנזר מגברים לפרק זמן לא ידוע. אך "תחושת הכלא" הסוגרת עליה הכריעו אותה לבסוף.
באותו יום כאשר חזרה מעבודתה לביתה הריק, הגיחה הבדידות הגלמודה אל תודעתה מבעד כותלי חדר האורחים. ההחלטה לנפץ את טבעת הכליאה האוזקת אותה היתה כמעט מיידית. פועל יוצא מכך היה צאתה אל אחד הפאבים שבקרבת מקום מגוריה ברמת גן כדי להשתכר עד כלות ההכרה.
חוויית השתייה הייתה סוג חדש של התנסות, ככל ששתה הרגישה קלילות ושמחה שהיו מלווים בפרצי צחוק. פורקן החופש פרש עליה את גלימתו כשהיא נוסקת להתנסויות חדשות של חוסר שליטה, ריקוד פראי על שולחנות ואפילו התערטלות צנועה. על אף שהשתוללות כזו לא הייתה חלק מאישיותה היתה זו מעין קריאת תיגר על לתחושת האומלות, למרות שחשה מידה רבה של אי נוחות.
ככל שדהר הזמן על עומק הלילה הלך שכרונה וגבר עד לשלב הקרוב לאיבוד ההכרה. מרגע זה עד שהתעוררה במיטה נמחק הכל מזכרונה והיא לא ידעה מה בדיוק עבר עליה למרות שזכרה במעומעם גבר נאה בעל עיניים חומות ושיער מתולתל התומך בה ומוביל אותה הרחק מרחבת הריקודים.
v
יום שלישי, צהרי היום - סמל אלי בכור התייצב למשמרתו בתחנה המשטרה של יס"מ מחוז דן ברמת גן. הוא נראה עייף וחש ליאות בגופו , למרות שבילה בשינה עד שעות הבקר המאוחרות.
הוא היה גבה קומה,בעל מבנה גוף גרמי, עיניים חומות, שיער מתולתל מכסיף בצדעיו. מדי השוטר הכחולים שלבש החמיאו לו ובהופעתו הפגין נוכחות וסמכותיות.
אלי היה בשנות הארבעים ועדיין רווק. למרות מראהו היה גבר עדין שניחן בטוב לב ויחס אוהד לבריות. על אף שהיה בעל מראה נאה לא מצא בת זוג שתתאים לציפותיו. תדיר היה נתון לחיצי התרסה מצד חבריו, ובמיוחד מאימו שהלינה בפניו על רווקותו הניצחית. הוא נהג איתה תמיד באיפוק ואורך רוח ודחה את הטפותיה ומשיב לה כשבת שחוק על פניו,
" די עם זה אמא, לכל אחד יש את המיועדת לו, וגם אני אפגוש את האחת הזאת."
כשנכנס לתחנה בצהרי אותו היום, בירך את כולם ביום טוב. האווירה הקודרנית של הסתיו המסתתר בין העלים המצהיבים שנשרו והרוח הצוננת שנשבה , הטביעו בו חותם של עצבות. הוא חש במועקה מסוימת, תחושה נבואית על משהו שעומד להתרחש, טוב או רע. במאמץ ניסה להדחיק את תחושותיו, והעלה על פניו ארשת צחוק. הוא חייך אל כל אלה שניקרו בדרכו, אולם בליבו פנימה ידע כי הוא משקר לעצמו.
במשרד הכין לעצמו ספל קפה, הסב אל שלוחנו כשידו האחת אוחזת בספל והשנייה חיככה את מצחו. הוא נזכר בליל אמש, אותו בילה עד השעות המאוחרות בפאב במסגרת תפקידו.
לאור האלימות הגואה בפאבים ובמועדונים, נשלחו שוטרים בלבוש אזרחי לאתר בריונים אלימים ומהירי כעס בכדי למנוע התפרעות ושליפת סכינים. בהיותו בפאב הבחין באישה צעירה שמשכה את תשומת ליבו. היא הייתה כבת עשרים ושש או עשרים ושבע , יפה מאד בעלת עינים ירקרקות וגוף נשי שהצית את דימיונו. היה בה חן ונעימות מלטפת שכבשה אותו כמעט מייד. ככל שהביט בה, הבחין במצב רוחה המשתנה , בתחילה עגמומי עם הבעה מיוסרת , שהלכה והשתנתה, הלכה והשתחררה ככל שהרבתה לרוקן כוסיות משקה לתוכה.
כשבהחין שהיא בגפה ניסה להתקרב אליה, אולם משהו בתוכו עצר בעדו, אותו חשש ישן של סירוב או דחייה. אחר מכן כאשר מיקדה את תשומת לבם של אותם גברברי הלילה מחפשי ההרפתקאות שסובבוה כדבורים מול כירת דבש, נמוגה ביישנותו. כאשר הבין כי היא עשויה ליפול קורבן להתנהגות משפילה החליט לעקוב אחריה עד שהתערבותו תידרש.
הלילה הפליג אל השעות הקטנות, וככל שנקף הזמן גמעה נעמה עוד ועוד משקאות. ככלכ שרבתה שכרותה , והרגשת החופש התפרצה מתוכה רווית אדי אלכוהול החלה פושטת את בגדיה תוך כדי תנועות ריקוד ארוטי ובעידוד הצעירים שסביבה. בדקות אלו החליט להתערב. הוא ניגש אליה ומשך אותה מהרחבה שבמרכז הפאב, הלביש את בגדיה במהירות לקול מחאתם של הזאבים המיוחמים והוציאה במהירות מהמאורה האפלולית.
בהיותם במכוניתו פשפש בארנקה , איתר את שמה וכתובתה ונסע לבית שברחוב הבשור 12, העלה אותה לדירתה כשהוא נושא אותה על ידיו, הפשיטה והטמין אותה במיטתה. לאחר שכיסה אותה ובחן שוב את פניה הנאות, יצא מהדירה כשהוא טורק אחריו את הדלת.
אלי התנער ממחשבותיו. הזיכרון הטרי של אירועי ליל אמש נסכו בו הרגשת הסיפוק על שהוציא אישה צעירה ממצב משפיל, ושנית משום שחש בחום שהתפשט בגופו בעת שחשב עליה ועל גופה החמים והרך בעת שנשא אותה אל מיטתה. הוא הרגיש צורך עז לפגוש אותה שנית, אבל משהו עצר בעדו כאילו היה כבול ליתדהתקוע באדמה.
סמל רמי גבריאלי ידידו ושותפו נכנס לחדר, הביט בו והפטיר,
" היי אלי מה חדש, איך בילית אתמול בלילה?" אלי הציץ בו, חייך , הרים את הספל שבידו לגם מעט מהקפה המריר והקר ואמר,
" היה לילה ארוך ומעניין, שווה סיפור אבל לא עכשיו, אני צריך לצאת לסיור." רמי הנהן לעברו וחייך,
" נשמע מעניין ומסקרן תספר לי כשתחזור."
יום שלישי, שעה 14:00 - נעמה שלפה עצמה מהמיטה. האמת שהתעוררה קודם לכן אבל לא היו בה את הכוחות לצאת מתוכה. לבסוף יצאה מתחת לשמיכה מפקירה את גופה לצינה שעמדה בחדר. היא הביטה במראה וכשהבחינה שהייתה לבושה בבגדיה התחתונים בלבד לבשה חלוק בית פרחוני. ראשה כאב מלווה בהרגשת בחילה, ערפלי מחשבה הסתחררו במוחה. 'קפה עשוי לשפר את המצב' חשבה ובצעד כבד פנתה אל המטבח הקטן והנקי, מילאה את קנקן במים והמתינה שירתחו. בעודה ממתינה החלה לשחזר את אירועי ליל אמש. חללים רבים נפערו בזיכרונה, היא זכרה במעומעם את הסביאה הבלתי נשלטת, את ההתנהגותה הטיפשית , אבל חוץ מזה לא זכרה דבר.
מבוהלת מעט מיהרה לארנקה ובחנה את תוכנו, דבר לא היה חסר. היא סקרה את דירתה הקטנה והמסודרת בחן וגם כאן נראה הכול כשורה ובמקום. היא הסתקרנה לפתור את תעלומת הגעתה למיטה, אבל לא היה לה שום דרך לבדוק מה באמת התרחש.
התיישבה ליד שולחן המטבח, כשראשה שמוט בין זרועותיה וניסתה לרקום את חוטי זיכרונה אולם ללא הועיל. המים רתחו, היא הכינה לעצמה ספל קפה מהביל , לא ממותק . פניה להטו וסומק אדמומי השתלט על לחייה.
היא פנתה אל החלון הפונה אל הרחוב ופתחה אותה לרווחה, הביטה החוצה כשהיא לוגמת מהקפה עוקבת אחר זוג מחובק שפסע לאיטו. שראשה של הנערה נח על כתפי הבחור שלצידה. דמותו של אמיר שבה ועלתה במוחה, הוא היה גבוה וזקוף וחיוכו הכובש נח על שפתיו.
" שילכו לכל הרוחות הגברים כולם," נפלטו המילים מבעד שפתיה.
רוח סתיו נשבנית עטפה את פניה במשב של קרירות, עלי העצים חומים ירקרקים שנשרו מעצי השדרה הסתחררו בריקוד מתעתע ,כשהם עולים ונוחתים ושוב מסתחררים בקצב הרוח הנושבת. המקצב החרישי ורעד העצים הרעידו את מיתרי בדידותה, היא חשה כלואה בעולמה הקטן, כשפחד סמוי אחז בה שמא לא תוכל להיחלץ מאותה הרגשה .
אך מתוך הרגשת המלנכוליות שתקפה אותה פרצה רוח מרדנות, היא מיהרה למטבח והוציאה בקבוק וודקה מהמקפיא, הניחה תקליטור של רוק כבד על הנגן ושיחררה את המוסיקה הרועשת לאוויר העולם בכול העוצמה האפשרית. המוסיקה הכתה באוזניה, היא הסתחררה בבית בצעדי ריקוד לוגמת מדי פעם מהבקבוק. היא צחקה בקול והמשיכה להסתחרר.
"היי את שם בקומה השנייה הנמיכי את הצרימה המוסיקלית," קול קורא של אישה נשמע ממרפסת הסמוכה. נעמה התעלמה מהקריאה והמשיכה בצעדי הריקוד כשהיא נכנעת להרגשה של רמיסת הבדידות.
"אני מבקשת ממך להפסיק את הקקופוניה הזאת," התחדשה הקריאה לעבר דירתה של נעמה " השעה אחרי שתיים ואני רוצה לנוח, אם לא תפסיקי אקרא למשטרה." קול איום נשמע בצעקה.
"עשי מה שאת רוצה, אני רוצה לשמוע מוסיקה" נעמה קראה אל השכנה , קולה היה צווחני. קול הלמות התופים, וצווחת הגיטרות החשמליות המשיכו להכות באוזני הרחוב המנומנם.
יום שלישי 15:00 - "מוקד אל 12" נשמעה קריאה במכשיר הקשר של ניידת מספר 12 . סמל אלי בכור הגיב לקריאה. "12 שומע" ענה במכשיר.
רחשי קול נשמעו בקשר שמתוכם נשמע קולה של המוקדנית, " ריב שכנים ברחוב הבשור 12, הפרעת מנוחה ורעש,"
"קיבלתי," השיב אלי מוכנית ," אני בדרך לזירת האירוע,"
מהרגע שיצא מהתחנה הייתה דעתו של אלי פזורה. גם כאשר פגש את רמי בתחנה, נמנע לפתח שיחה ולשתפו בחוויות ליל אמש. המפגש עם נעמה, הפיחה בו הרגשה טובה. זכרון פניה הנאות, חום גופה ורכות אבריה , העבירו בו חמימות מענגת, והציתו בו תשוקה נסתרת להמשיך ולחבקה. הוא עצר לגרע נאבק עם המחשבה כי מחובתו לשלוט בעצמו ולהחניק את התשוקה לשוב ולחבקה.
הוא נזכר כיצד עמד לצד מיטתה והביט בה ארוכות כשישנה את שנת הגילופין המנותקת שלה. הוא זכר כי נשק לה על מצחה ויצא את דירתה כשהוא טורק את הדלת. ברגע שיצא השתוקק לחזור אליה, אולם רגליו נשאו אותה במורד המדרגות אל הרחוב, בכיוון ההפוך לנטיית ליבו.
כשיצא בניידת מפר 12 אל הרחובות ניסה להתמקד בנעשה סביב, ולנתק את מחשבותיו הטודניות. הוא חצה בנסיעה מספר רחובות, סוקר אחר אירועים חריגים, אולם הכול היה רגיל ורגוע. דחף פנימי כבש אותו והורה לו לשנות את כיוון נסיעתו אל כתובתה, אולם חובת תפקידו מנעה זאת ממנו.
יום שלישי, שעה 15:20 . אלי קיבל את הקריאה בקשר ונענה לה. הקריאה ניפצה קורי מחשבה וסחפה אותו אל קרקע המציאות. הוא כיוון את הניידת לכתובת שקיבל. בתחילה לא שם ליבו לכתובת אולם ככל שקרב לאזור חדרה להכרתו הידיעה כי הוא נוסע לכתובתה. תחושות מעורבות ערבלו את מחשבותיו, האם היא מעורבת או שהאירוע הוא ריב בין אחרים. משקרב לבית מספר 12 שמע מוסיקת רוק מחרישת אוזניים שבקעה מהקומה השנייה,
של חלון דירתה. הוא היה נבוך, לא כך רצה להופיע כך בפניה, אולם חובת התפקיד עלתה על רגשותיו האישיים. בצעד כבד עלה לדירתה וצלצל בפעמון. היא פתחה את הדלת, לגופה חלוק פרחוני , שערה פרוע ,עיניה מזוגגות מעט. החרך בחלוקה חשף את קצות שדיה. אלי הביט בעיניה, ליבו הגביר את קצב פעמותיו, קולו רעד מעט כשאמר:
" שלום לך , ישנה תלונה על רעש והפרעה , האם תוכלי בבקשה להנמיך את המוסיקה?"
נעמה הביטה בשוטר חייכה אליו במתיקות כמתנצלת ,
" אני מאד מצטערת על הרעש, אני מייד מורידה את הווליום," פנתה לאחור והנמיכה א עוצמת המוסיקה.
"מצטערת על הטרחה שגרמתי לכך, אבל אתה יודע לפעמים הבני-אדמים מרגישים כל כך רע, כל כך בודדים, והמוסיקה הרועמת משמשת כעין בת לוויה". היא הייתה נינוחה חייכה במלוא פיה, עיניה צחקו , מצב רוחה היה מרומם,
"אני אמור להגיש נגדך דו"ח על הפרעת הסדר הציבורי, אולם הפעם אסתפק באזהרה בלבד." הוא השתתק הנמיך את עיניו אל חרך החלוק התלוי עליה ברישול. " כדאי גם שתפסיקי עם השתייה הזאת שלך."
הוא הביטה בו במבט רך כש ניסתה להצטדק,
"אני מצטערת, בדרך כלל איני כזאת, זה רק מקרה, מצב רוח רע, אתה יודע, בטח נתקלת במקרים רבים כאלה,
בסך הכול אני בחורה נורמטיבית...," אלי היסה אותה בהניחו את אצבעו על פיו,
"אין צורך בהסברים נוספים, אמרתי שאני מסתפק באזהרה, שיהיה לך יום טוב." הוא סיים את השיחה בפסקנות, כאשר כל ישותו זעקה להישאר ולהמשיך אבל לא ידע כיצד. הוא הביט בפניה, בלחייה הסמוקות. חיוך השתפך על פניה כשאמרה לו " תודה לך."
" ולהבא שמרי על עצמך ואל תשתוללי על שולחנות בפאבים," ירה את דבריו בחטף, באופן לא רצוני. הוא לא התכוון לעלות את הנושא, אך המילים נפלטו מפיו ללא בקרה. נעמה נעצרה מבטה הפך חשדני, עיניה הרצינו, חיוכה נמחק בבת אחת מפניה, " על מה את המדבר?"
"על שום דבר, סתם נפלט לי," היא בחנה את פניו בקפידה, הניחה ידה על פיה ועצמה את עיניה כמנסה להיזכר, זיכרון מעומעם חלף במוחה, היא נזכרה בגבר התומך בה ומוליך אותה מהפאב החוצה, חשד התגנב ללבה שהשוטר העומד מולה אינו אלא מתחזה.
" אפשר לראות תעוד שוטר?" אלי חייך אליה בסלחנות, והציג לה תעודה.
נעמה נרגעה , "האם אתה הוא זה...?" החלה לשאול אולם עצרה במבוכה. אלי הסיר את כובעו שערו הכהה התפזר, הקשיחות התפוגגה מפניו, הוא נראה נינוח וסלחני, שתק ולא השיב לה דבר.
" אני כל כך מתביישת ונבוכה," פלטה, וכבשה את פניה בידיה.
" בוא תיכנס, תשתה קפה?" לרגע השתתקה ואחר כך המשיכה " אני רוצה לדעת בדיוק מה קרה." הידקה את חלוקה סביב גופה ופתחה את הדלת לרווחה מתירה לו להיכנס פנימה. ברגע זה חש אלי כי העולם מחייך אליו, הוא היה מאושר, העידון החמים שחש אתמול שב ואחז בו.
הם הסבו אל השולחן במטבח , אלי לכם לגם מהקפה והרדיש את את החום המתפשט בגופו, לךחיוו האדימו, אבל הור שתק. נעמה התבוננה בו ושתקה המתינה לסיפור ליל אמש. אך השתיקה נפלה ביניהם לדקות רבות וכל אחד מהם היה ספון בציפיותיו. ברגע מסויים כיכך אלי בגרונו והחל לדבר בשקט במשפטים קצרים,
"פגשתי אותך בליל אמש בפאב. את לא היית במיטבך. היית משוחררת במידה קיצונית וטעונה במשקאות שטישטשו את הכרתך... " כאן השתתק והביט בעיניה, היא השפילה מבטה כמבוישת.
"גברברי הלילה החלו החלו להסתופף סביבך כאילו הריחו טרף קל. לא היה מנוס אלא להתערב ולהוציאך משם, וזה מה שעשיתי."
הוא המשיך לדבר, לתאר את אשר אירע. סיפורו היה מלווה בקריאות מבוכה ומשפטי צידוק שיצאו מפיה. היא סיפרה לו על הרגעים והתחושות שהכריעו אותה, על הבדידות שרצתה להפיג.
אלי הקשיב לדבריה ושתק. השתוקק לספר לה על הרגשתו ככשאחז אותה בידיו, כשהכניסה למיטה וכיסה את גופה. על העצב חש כשעזב, על חוסר המנוחה שאפף אותו במשך כל היום, על רצונו העז להגיע אליה שוב ולהיות במחיצתה, אך המילים נתקעו בגרונו, עטופות ביובש פיו. הוא שלח ידו ואחז בידה ברכות. היא הביטה בו במבט תמוה, אחר כך חייכה אליו בתודה. ברגע זה נזכרה באמיר, במגע ידיו הרך, בחיבוקו החם כשאחז בה וליטף את שדיה. עיניה הפכו מצועפות בדוק של זכרונות, עפעפיה צנחו לרגע,
" אני צריך לזוז, אבל יש לנו עוד הרבה על מה לשוחח," היא הנידה ראשה להסכמה כבמתוך חלום , בעודה חבוקה בזרועותיו של אמיר...
"אני מסיים את המשמרת ב - 22:00 , איכפת לך שאבוא לבקר, ולהמשיך את השיחה?" ולרגע נדמה היה לה וכאילו שמעה את קול אחר
" כן אמיר אשמח אם תבוא." השיבה לו " אולי אכין משהו לאכול?"
"אל תטרחי, אין צורך, אסתפק בחברתך," הוא קם ללכת, חבש את כובעו , אחז בידה כאילו רצה לאשר את דבריה, אדווה חמימה חלפה בגופה, רק חייכה אליו. אלי הניד בראשו ויצא אל הניידת.
יום שלישי, שעה 17:00 – לכתו של אלי הותיר אותה חסרת מנוחה. היא לא ציפתה לאירוע כזה. הסיפור המתמשך מליל אמש וכניסתו המחודשת של אמיר לחייה הוציאו אותה מאיזון. היא חשה בילבול, הכל התערבל במוחה, ולא הצליחה למקד את מחשבותיה, נדמה היה לה שהגורל מתעתע בה, כל אשר השתוקקה לו בששת החודשים האחרונים קם והתגשם בשעה האחרונה בעוצמה רבה כל כך שהותיר אותה חסרת נשימה.
סיפורו של אלי הלם בנקודה החלשה שלה. הסיפור הבלתי יאמן הזה נראה לה לקוח מהסרטים. אהובה אמיר, או אולי זה אלי מצא חן בעיניה. הוא הכניס בבת אחת רוח של תיקווה משובץ ברגש לא ברור. ראשה הסתחרר , היא הרגישה כמהלכת בחלום.
הוא יבוא קצת אחרי עשר אמרה לעצמה אם הכול אמיתי ולא תעתועים'. לפתע חשה קלילות, כמו בלון ממולא בהליום המרחף באוויר. מזג האוויר הסתווי נעלם, יד נעלמה הפכה את אפרוריות הרקיע לזריחת אביב. בקלילות סדרה את השולחן בפינת האוכל, הניחה צלחות, סכום, כוסיות ליין וצמד נרות בגוון אדמדם. בטלפון הזמינה ארוחה בשרית שכללה שלוש מנות שונות ובקבוק יין אדום לשעה תשע ושלושים בערב..
אחר כך הגניבה לפיה מנה קטנה של וודקה מקוררת. החום שעלה מתוכה הסמיק את לחייה , היא הייתה חמה ומאושרת..
יום שלישי שעה 21:00 – אלי עבר בנסיעה את אזור התעשייה. סיבוב אחרון לפני שיחזור לתחנה לסיום המשמרת. מצב רוחו היה מרומם, המחשבה על הפגישה עם נעמה הציפה אותו בהרגשת רווחה עטורה בקציפה של ואושר. הוא לא תיאר לעצמו שהאיחוד שלהם יתממש במהירות כה רבה.
הוא נסע לאיטו, פנסי הרחוב האירו את הרחוב השומם, הולכי רגל כמעט ולא נראו. הוא עבר רחוב אחד בנסיעה איטית ונכנס לסמטה חשוכה, עיניו התאמצו לחדור את החשכה, נדמה היה לו כי ראה תנועה חשודה ליד מלטשת היהלומים של דיאמנט. דלת הפלדה הייתה מוגפת, אך המנעול היה תלוי בצורה מוזרה. הרגשתו הייתה שמשהו לא כשורה.
הוא נדרך, מוחו התרקון בבת אחת מחשבותיו האישיות, מיד דיווח למוקד על האירוע ועל כוונתו לבדוק את המלטשה. נכון היה להמתין לגיבוי, אולם החשד כי מתבצע שם שוד היה סביר. הוא קרב אל דלת המלטשה, הדלת לא הייתה נעולה. בזהירות רבה נכנס פנימה, אורות מעטים הבליחו מתוך החשכה, הוא הבחין בתנועה חשודה, בזווית העין ראה אדם מבוגר כבול לכסא, לידו עמד רעול פנים שהחזיק אקדח. אלי קרא לו לעצור וכיוון אליו את אקדחו. אי שם מאחור נשמע קול ירייה, הכדור הגיח מאחור חודר מגבו ויוצא מבית השחי השמאלי אלי נפל קדימה, פיו התמלא דם, הוא עצם את עיניו ואט , אט שקע לתוך חוסר הכרה, כאשר המחשבה האחרונה היתה על שהוא מחמיץ את הפגישה עם נעמה .
יום שלישי, שעה 21:30 – השליח עם האוכל הגיע. נעמה שילמה לו, הכניסה את הבשרים לתנור וחיממה בטמפרטורה נמוכה. היא המתינה בקוצר רוח לבאות. הזמן חלף בעצלתיים. הרגשת הבדידות שוב הכתה בה. אולי הוא לא יבוא, כפי שנהג לעשות לאחרונה כשהחל להתרחק ממנה, שמעה קול קטן ומרושע לוחש במוחה.
בנפנוף יד הניסה אותו. השקט וההמתנה הפריעו לה, היא הניחה תקליטור של מוסיקה קלאסית על גבי הנגן. הייתה זו יצירתו של ויוואלדי "ארבע העונות". מוסיקת האביב החלה להתנגן, הכינורות הפריחו את צבעוניותם של הפרחים, היקום העולז הפיח תקווה באווירת ההמתנה העצובה. לרגע הניסה את אמיר ממחשבותיה, הוא לא יבוא לחשה לעצמה, אבל אלי יבוא וזה מוצא חן בעיני , אמרה בקול והלכה אל החלון פתחה אותו והציצה אל הרחוב.
מאי שם ראתה זוג ממהר לביתו, רכב בודד חלף על הכביש ונעלם בקצה הרחוב. הקשתות הרטיטו את מיתרי הכינורות, נעימת האביב חלפה במעוף ושתלה בליבה עולם פורח. שוב הביטה מבעד לחלון ממתינה לניידת שתחנה לצד הבית, אך הרחוב נותר מיותם וריק.
רוח נשבה והניעה את אמירי העצים, רסיסי גשם פיזזו על אבני המדרכה, שני עלי שלכת גדולים של סתיו נשרו ובתנועה מעגלית התעופפו דרך החלון ונחתו על שולחן האוכל.
