התפתלה כנחש

התפתלה כנחש ארסי, חדרה באיטיות, ובשקט... בינו, לבין עורי

זחלה לאיטה מתבוננת בנעשה, ובשתיקה מתוקה המתינה. לשעת כושר, החכימה... למבצע ההכשה את קולה הרימה.

התיפייפה, בכל הזדמנות שלחה עקיצה

התעלמתי, 

אליה כזבוב ביצה התייחסתי

לא נס ליחה, הנחשה התפתלה ברפש האדמה התחככה. מלשונה חיצים שלחה  

אני ריחמתי, אפילו פרח שלחתי, ואותה הקנאה אכלה.

מרוע עיניה, להרוס ביקשו ידיה.

בעיני קרפדה התבוננה,  לראותי מולה התבלבלה

מיפי נשמתי קנאתה פרצה. התשלח ארס? חשבה...

בוקר בהיר מצאה, את כל הרוע אספה... בשתי ידיה גזרה, נעצה סכסכה,  ואותי לידה לא רצתה

חפנה ראשה באדמה, כתבה מילים התבכיינה, חדרה לרפש עצמה עד גועל, וצלחה. כי הכסיל מרצונה נמס, בגופה חמד, לקחת ממנה את תומה חתר. וצלחה דרכו.

התפתלה הנחשה בכסיל, והוא סובב סביבה. טעם אותה בתשוקה

והיא בישלה, ואפתה ריקדה צחקה. לכבוש אותו ביקשה.

טעם הכסיל את טעמה, התפתלה סביבו הנחשה, הוסיפה לליבו עוד גאווה. התנפח הוא כברווז, עד ששבעה בטנו.

קם הכסיל התנער מהגועל שבו למגעה, והלך לו הלך...

נותרה הנחשה עצובה, בוכייה. כסהרורית חיכתה וחיכתה.

לא ביקש הוא שוב לראותה, ולא ביקר עוד בביתה

הרי נחשה היא וקשקשים מעטרים את גופה, ורגליה דקות וביטנה שמנה. הימשך הכסיל אל גופה?

התבוססה הנחשה בכאבה, זעקות של כאב נשמעו מגרונה, אהובה נטש. כבודה נירמס, והיא שתקה ודי!

ככוכב מרחוק התבוננתי...

לשלוח עוד אור לא חשקתי, להצלתו לא יחלתי

מרחוק הרהרתי, מה שהיה פורח לא ייבשתי. חייכתי... בתוכי גם כאבתי, הרי חלק מזה גם עיצבתי

"לתפארת".