שני הגיגים פרי עטי

הגיג ראשון: למרבה הצער יש אנשים בצעירותם טורפים את העולם ובגיל מבוגר נטרפים. מנגד יש אנשים שבצעירותם לא טרפו את העולם ובגיל מבוגר נטרפו. זה עצוב שיש כאלה אנשים שטורפים את העולם, לא משנה מה גילם.

הגיג שני: מי שליבו לא נעול, לא זקוק למפתח שיפתח אותו. נכון מאוד.

תודה רבה לך מרים היקרה על ההגיגים. המשך יום טוב.

מרים יקרה,

שני הגיגים קצרים, אך מלאים בחוכמת חיים. הראשון מבטא בצורה חדה את היפוך התפקידים בין הצעירות לזקנה, והשני מעביר מסר יפה על הלב, הסגירות והפתיחות. אהבתי במיוחד את ההגיג השני, שמזכיר לנו שלפעמים כל מה שצריך כדי להתקרב לאחרים הוא פשוט לפתוח את הלב. כתיבה קצרה שמעוררת מחשבה. 

סופ״ש רגוע ונעים 

שמוליק

ככה זה כשאוטמים את הלב וחבל. באופן שכזה גם לא ניתן להרגיש רגשות נעימים ומהנים. 

וההגיג הראשון כה עצוב. אל תשליכני לעת זקנה. 

כהרגלי בקודש - אחלוק על ה-הגיג הראשון. אני זקן והעולם לא טורף אותי. זקנה, למעט מצב גופני, היא ענין של תודעה. הנטרף אינו חייב להיות זקן, גם בצעירותו האדם יכול להיטרף ע"י העולם ללא רחמים. [אני רוצה להזכיר סיפור מופלא של שופמן "הניה". קצרצר ורב עוצמה.

ההגיג שני חביב, עובד חזק על נעילה-פתיחה, על מפתח/קוד/צופן קיים-לא קיים.

גם כאן אני חולק.

נעילת הלב תמיד אינה סופית ומוחלטת, אינה טוטאלית, איננה לטווחי זמן ארוכים - אם כי בוודאי יש כאלה שנועלים את ליבם בצוק העיתים.