כיסים עמוקים

תקווה הבטיחה שילכו לגן השעשועים אם יהיה יום יפה.

" היום יום יפה " ניסן, נשא עיני תום תכולות לעברה   " הבטחת שנלך לגן החדש ". הזכיר לה.

תקווה הושיטה אליו יד  " נכון. הבטחתי ונלך, אחרי הארוחה ולא יהיו שם ילדים להפריע לך לשחק ".

" הגן יפה? " ניסן קיפץ לצידה וצעק  בהתרגשות לעבר חבר שעבר לידו  " אני הולך לגן החדש עם תקווה! "  ולתקווה אמר בהתפארות  " ראית, אמרתי לו והוא מקנא " .

" זה לא מנומס לצעוק ברחוב "  הסבירה המטפלת בחיוך .

צעדים ארוכים וצעדים קטנים. כף יד גדולה מחזיקה בכף יד קטנה ותקווה מחזיקה במעיל האדום.

" לא שכחנו את הדליים והכף? " שאל  ניסן בדאגה .

" תפסיק בבקשה. הכל נמצא בתיק הזה. אל תקפוץ, לך יפה " אבל ההתרגשות שלו גדולה.

" הנה הגענו." הניח מהר לידה ורץ אל ארגז החול ושב אליה מלא התלהבות ופניו קרנו באושר.      "הכל חדש, הכל חדש, החול עוד רטוב " אבל לא התלונן ורץ חזרה אל הארגז עם שופל ומשאית ותקווה בעקבותיו נושאת את כל השאר .

" תשאירי שם, את הכל . " פקד וכרע על ברכיו ולא חש אפילו בחול הרטוב .

" ניסן, לא הסתכלת על כלום, לא על הספסלים החדשים, לא על הנדנדות, הכל חדש ומבריק   אפילו העצים חגיגיים " .

ניסן העביר מבט  " יפה, הכל צבוע מחדש  רק הנדנדות חדשות " .

" ילד חכם " צחקה  " מה תעשה עם הטרקטור הזה? "

" זה לא טרקטור, זה שופל, תראי " הדגים לה  " בכף הגדולה עושים ככה, הרבה חול, ובכף הקטנה

חופרים בורות או תעלות, כל מיני " והביט בה ברצינות והיא נדה בראשה בהבנה.

" אז בשביל מה הדלי? "

" עם הדלי אני אבנה את הבית " מתשובתו הבינה שהוא בוודאי חושב שהיא טיפשה ולא שאלה עוד.

" ניסן, לא קריר לך, נראה לי כאילו נעשה קריר מעט " .

" לא . בכלל לא. " השיב בתקיפות מבלי להביט בה והוביל את המשאית הגדולה קרוב אל השופל

ושפך חול לארגז המשאית .

" ראית? " שאל בנימה מלמדת ותקווה הסתירה חיוך והשיבה  " בהחלט " .

קבוצת ילדים וילקוטים על גבם, נכנסה רועשת ומתפעלת אל הגן, וכל אחד רץ אל  משחק כל שהוא  " תמיר, הנדנדות חדשות, חדשות, " צעקה ילדה וצמותיה התעופפו אחריה .

ניסן הפסיק לרגע והביט אחריהם ושב אל משחקו .

תקווה ישבה בסמוך מעיינת בחוברת ומעיפה מבטים בילדים הצוהלים .

" מאוחר תמיר, צריכים ללכת " קראה שוב הילדה והילדים הסתלקו .

" ניסן, אתה מקשיב לי, אני קופצת לרגע אל חברה שגרה ממש בסמוך. תביט אלי, ממש כאן, מעבר לכביש, הגגון עם הדגל, שמה נצחיה, ניסן, אתה מקשיב לי? "

הילד הרים עיניו ובקוצר רוח הסיט תלתליו מפניו  " כן, נצחיה . שמעתי. "

" יופי. אני אהיה שם לכמה דקות לשתות אתה קפה, אני תיכף חוזרת. אם אתה זקוק לי, תקרא לי ואבוא מיד. לא לחצות כביש ניסן . " ניסן נד בראשו מבלי להרים עיניו אליה  " ועוד משהו ניסן,

לא לדבר עם זרים " ניסן מלמל משהו לעצמו, " בוא לקנח את האף וחיבוק " הוא קם בצייתנות

מניח לה לטפל בו ושב למשחקו.

תקווה הלכה  אך בפתח הגן עצרה והביטה בו, שקוע במשחק שפתיו נעות . חייכה  וחצתה את הכביש ולפני שנכנסה פנתה לעברו ובחנה את הרחוב .

" מה כבר יכול לקרות בחמש דקות? " חשבה ונכנסה אל האפלולית.

יום חורף שמשי  הרחוב הקטן דומם כמעט.

הגן מוקף בעצים עבי גזע אדירי צמרות, ירוקי עד . גדר שיחים עבותה הגיפה את הגן .

ניסן חפר עמוק והגיע אל החול היבש .

עננים שהחלו להתקבץ בפאתי מערב שטו נעו במרחב הכחול ואור השמש הועם ורוח קרה החלה לנשב אך הילד לא חש במאום .

רוכב אופניים חלף ברחוב השקט על פני הגן השלו, וממש ברגע האחרון הבחין בילד הבודד בארגז החול .

שב על עקביו בסיבוב גדול , עצר והביט בילד מבעד למשקפיו הכהים, בחן באיטיות את הימין והשמאל, אחר המשיך ונסע עד לקצה הרחוב ושב וחלף שוב לאט על פני הגן ומשנוכח שהילד אכן לבד, ירד מאופניו והוליכם אל הגן והסמיך אופניו אל גדר השיחים .  

בדק שוב את השטח והכניס לפיו קיסם ובלשונו  העבירו מצד לצד .

ניסן השקוע במשחק, ומכנסיו מלוכלכים בחול הרטוב,  הסיע את השופל מהלך על ברכיו וקולו מטרטר .

הד קולו הילדותי נישא אל צמרות העצים הכהים ובא אל האיש המתבונן בו בעניין .

והילד אינו מבחין במאום .

בצעדים  איטיים ושקטים הוא התקרב אל ניסן ידיו בכיסי מכנסיו.

" הי, שלום יונתן " אמר והתיישב על דופן ארגז החול .

ניסן המשיך לשחק אך חדל מלדבר אל עצמו והרוח סחפה מעט מהחול ופיזרה אותו על בגדיו .

" מה אתה עושה יונתן הקטן " שאל האיש בחיוך רחב  " רוצה ביצת " קינדר "? "

 האיש התיישב על עקביו ונשען בברכיו אל דופן הארגז בחייכו נחשפו שיניו צהובות מניקוטין     " יש לי בכיסים ביצים כאלה . כל הילדים שאני מכיר אוהבים את זה " .

" נכון " אמר הילד והרים עיניו  " אני לא יונתן, אני ניסן ואני לא רואה " קינדר " אצלך ".      השיב יונתן  מקצה ארגז החול והפסיק לשחק.

" דווקא יש לי, בכיסים. אתה מוזמן להכניס יד לכיס ולקחת . בוא . " האיש החייכן התרומם והכניס ידיו לכיסים  " בוא ניסן, בוא תיקח " הציע בפיתוי ואגרופיו התפיחו הכיסים .

" אמרו לי שלא לדבר עם אנשים שאני לא מכיר " סירב הילד והרוח נשבה בתוך תלתליו והאיש צחק  בקלילות  " נכון מאוד, אבל אתה מכיר אותי, אנחנו מדברים וזה סימן שמכירים . אבל אם אתה לא רוצה " ביצי קינדר " בקופסא של שלושה, לא צריך . אתן לחברים שלך בגן הילדים . " והחל ללכת .

ניסן היסס והביט אחריו,ואז קם וניער את בגדיו מהחול והחל רץ בעקבותיו של האיש  " חכה לי רגע, אני כן רוצה, אבא שלי עוזר לי לחבר את החלקים הקטנים. "

בהתרגשות עמד מול האיש ועיניו נעוצות בכיסים  " איפה זה? ".

האיש המשיך ללכת ועצר מתחת לצילו הכבד של עץ וחייך  " עכשיו אני שומע שאתה ממש רוצה, כשאתה קרוב יותר."  והוציא יד מכיסו הימיני  " בכיס זה תמצא את הביצה ".

ניסו התקרב והכניס יד לכיס " הכיס נורא עמוק " אמר דוחק ידו פנימה יותר ויותר עד שכתפו כמעט נבלעה וגופו התקרב אל גופו של האיש ופניו כמעט ונצמדו אל פתח מכנסיו, " קשה לי ככה, היד שלי לא מגיעה, אני חושב שהכיס שלך קרוע כי אני נוגע במשהו חם, מה זה, מקל? אמרת קינדר לא מקל, " באכזבה הוציא את ידו  " אני הולך למשאית שלי " הודיע . 

" לא " האיש תפס בזרועו בחוזקה  " תכניס את היד עוד פעם, ליד המקל תמצא " קולו היה שונה, עמוק יותר, מתאמץ .

" אני לא רוצה, אני לא רוצה " צעק ניסן בבהלה וניסה לשחרר את זרועו מצבת הלפיתה  " עזוב אותי זה כואב לי  " האיש קילל חרש, הביט מהר לכל עבר ומשך את הילד אליו והדף, תחב את פניו אליו  " תכניס את היד אמרתי לך כלב קטן, תכניס את היד כבר " ולחץ על צווארו של ניסן בכוח  וידו השנייה נעה בכיסו האחר.

בבהלה הכניס ניסן את ידו אל הכיס שאין סוף לו ובקול בוכים הודיע, שאינו מצליח להגיע אל  הקינדר " המקל  שלך זז ומפריע לי כל הזמן ."

" אז תיגע בו ותזיז אותו עד שהוא לא יפריע הביצה בצד השני  " הציע האיש וקולו המשונה הכניס חרדה לליבו של הילד.

ניסן פרץ בבכי מחודש כשהאיש הכניס ידו לכיס ואחז בכף ידו והובילה אל המקל החם והניע ידו ימינה ושמאלה וניסן בכה והתחנן . ככל שהתנגד התחזקה אחיזתו של האיש בו.

" לא, לא רוצה, לא רוצה " מירר ניסן בבכי  " די, בבקשה די " .

 נער ונערה עברו ליד הגן  ובכיו של הילד משך את תשומת ליבם .

 " תראה זה הסוטה. בחיי, היי מה אתה עושה לילד? היי אתה, תעזוב אותו כבר, צלצל למשטרה מהר, תעזוב אותו, תעזוב לפני שנקרא לאמא שלו! " . צעקה הנערה ומשכה את ניסן בכוח מהאיש

וניסן התחיל לצרוח :  " אמא, אמא ! " האיש נבהל והרפה מניסן מיד .

ניסן כשל לאחור מעד ונפל ובבכי רץ אל ארגז החול והסוטה מיהר את אופניו וברח .

"  רועי ראית אותו, הסוטה על האופניים, איך אף אחד לא שמע את הצרחות שלו, כולם חרשים "

רועי החל לרדוף אחריו ולא הצליח וחזר מתנשף וכועס  " בן אלף, לא הצלחתי, מה עם הילד? "

ניסן המשיך לבכות ושפך חול לכל הכיוונים וזרק את השופל והמשאית מחוץ לארגז החול  וחול חדר לעיניו ודבק בריסיו הרטובים ובתלתליו והוא לא פסק מלבכות ובעט בארגז החול ובחול בזעם .

" לא רוצה, לא רוצה ! " המשיך לצעוק.

" ילד, למה אתה לבד כאן, אמא לא אמרה לך שאסור לדבר עם זרים? " שאלה הנערה ברחמים רבים מלווים בתוכחה  " תפסיק לפזר חול, איפה אתה גר? די אל תבכה הוא כבר הלך, הוא הלך. " ניסך מילא את הדלי בחול ושפך, מילא ושפך שוב ושוב יד אחת ממלאה ושופכת החול, ידו האחרת משפשפת עיניו .

" איפה אתה גר ילד? " שאל רועי  " הוא בטח גר קרוב " . אמר לנערה .

" דפנה, למה הוא ממלא את הדלי בחול כל הזמן ושופך? " דפנה לא ידעה להשיב .

" הנה אישה באה . " אמרה דפנה ורצה לעברה  " סליחה, זה הילד שלך? "  

תקווה הביטה בנערה, שפניה דאוגות מבוהלות, והנער שעמד בארגז החול מדבר אל הילד הבוכה  "אני המטפלת שלו, נכנסתי לכמה דקות לקפה, מי הרביץ לו ? מה קרה לך ניסני, למה אתה כל כך בוכה ניסני, בוא אלי חמוד  " .

מחוץ לארגז עמדה, ניסתה למשוך אותו אל זרועותיה אך ניסן התרחק ממרר בבכי ודפנה ורועי החליפו מבטים.

" הסוטה היה כאן וניסה משהו איתו " אמרה דפנה בכעס, " את לא יודעת שהוא מסתובב בשעות שכאלה בסביבה ומחפש קורבן? זה כתוב בכל העיתונים . "

חיוורון עלה בפניה של המטפלת וביקשה לחבק את ניסן אך הוא לא נתן לה.

" רק חמש דקות, כמה זמן לוקח לשתות קפה? " אמרה תקווה  בנימת התנצלות ולא אמרה ששמעה על הסוטה .

" מסתבר שיותר מחמש דקות עברו, יש לו מזל שבאנו לבקר חבר ושמענו אותו בוכה וצועק,

לא שמעת אותו בכלל ? " שאלה דפנה בתרעומת  " אין לך שמץ של אחריות ! "

" דפנה בואי, חבל על הזמן, היא לא מקשיבה, בואי. אל תשכחי לספר לאמא שלו " אמר רועי לתקווה בלעג .  

" וכדאי שתנקי לו את העיניים נכנס לו חול. " הוסיפה דפנה  " ואולי אפילו ללכת למשטרה ולדווח להם אולי יתפסו אותו. "

" מה פתאום משטרה, מה הוא כבר עשה לו? " התקוממה תקווה  " מבהלה הוא בוכה . אתם ראיתם משהו? לא ראיתם כלום. " וכל שרצתה  שילכו שלא ידברו .

" עשה לך משהו ניסן? " שאלה ברכות מבוהלת מנסה לבדוק בעיניה נזקים .

" רואים, כלום. תלכו הביתה. שטויות. איזה שטויות, סוטה . מה אתם יודעים כבר על סוטים. כולם חושבים שהם חכמים ויודעים הכל . סוטה. תלכו מכאן כבר . תודה . "

" בוא ניסני, נלך הביתה ונקלח אותך. גם בשערות יש לך חול " ניסן התקרב אליה בצייתנות בעיניים כמעט עצומות ונצמד אל רגלה .

ניערה בכף ידה את תלתליו וקינחה את אפו ובעדינות ניגבה את עינו במטלית לחה   " מתחיל להיות קר וחשוך, "  אמרה והביטה בהם ברוגזה " לכו הביתה. הכל בסדר, אתם מפחידים את הילד! " נזפה בהם.

" בוא רועי חבל על הזמן עם המטפלת הזאת. " דפנה משכה אותו בזרועו " בוא כבר לא הבנת? ".

" אתה מלא בחול, למה שפכת חול על עצמך " גערה בו תקווה והחלה לנער את בגדיו מהחול והוא עמד שקט ורועד וידיו מאוגרפות .

" תראה לי את הידיים שלך, כמה חול,  איזה ריח מוזר יש לך ביד, נגעת במשהו ניסן, ניסן, מה עשית נגעת במשהו? "  גערה בו בחריפות   " לחמש דקות הלכתי ותראו מה קורה ! " רטנה. 

ניסן פרץ בבכי מר, משך ידו ממנה והחביאה מאחורי גבו .

                                             סוף.