שורשים.
"צריך לכתוב על שורשים," כרוח סערה נכנסו ילדי לחדר כשהם זורקים את הילקוט על הרצפה.
"אני מצטערת, אין לי שורשים.,
"מה זאת אומרת אין שורשים, אין דבר כזה."
"יש דבר כזה, זה כמו שלכל כלל יש יוצא מן הכלל."
"אמא, נו האמת תַרגיעי. צריך לכתוב עבודה."
"על איזה שורשים לספר לכם. שורשים מסבא שלי, שנולד אי שם ברוסיה היגר לפולין ונעלם בדכאו ולא השאיר שום זכר, פרט לתמונה קטנה של איש שמנמן וקרח ולצדו אישה גדולה. או שורשים בפולניה שסבא שלכם לא הספיק ללמוד את מקורם.
"כשהצמח מת גם השורשים מתים, ואת השורשים האלה בחריש ראשון, כשהמחרשה תהפוך את האדמה היא תוציא אותם אל אור השמש, הם יתיבשו ואולי ישתמשו בהם למדורה.
"אז כעת אתם מבינים יקירי, אני צמח בלי שורשים."
הם מתפרצים מתוך החדר ואני שומעת את הצהלה שלהם,
"יופי לא צריך לכתוב עבודה."
ואז הם עשו חושבים. מחר הם יאמרו בכתה שלאמא שלהם אין שורשים, היא כמו הכלל עם היוצא מן הכלל, והמורה תכעס ותגיד להם להפסיק להתחקם. המקדימים בכתה יביאו עבודה מוכנסת בתוך עטיף ניילון שקוף. אחרים יגדילו לעשות וישימו את העבודה בתוך קלסר דק, שקוף מצדו האחד וצבעוני מן הצד השני וגם יכינו דף שער יפה, באותיות מסוגננות כתוב "השורשים שלי" וגם ידביקו תמונה קבוצתית עם... ולפתע כל השמחה של "איזה כיף לא צריך לכתוב עבודה" פגה לה כמו אויר מבלון. לא לאט אלא בבת אחת והם נשארו מרוקנים, (אולי כשיגדלו יוכלו להבין את הריקנות הזו שלי). ריחמתי עליהם או שבעצם ריחמתי על עצמי.
התישבתי לכתוב להם את העבודה ולשים אותה בתוך קלסר, שקוף מצד אחד וצבעוני מהצד השני, אבל איזה צבע אבחר? אני חייבת לבחור את הצבע הנכון. יש שחור, אבל בו מתייקים את התפקידים בטכס יום הזיכרון לשואה ולגבורה, "אנו מתייחדים עם זכר ששת המיליונים..."
את הצבע הכחול בוחרים לטכסי יום הזכרון לחללי צהל, "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו...
על השולחן נשארו הירוק, הצהוב, הלבן ויש גם אדום וכתום. כעת אני בבעיה, נדמה לי שאם לא אבחר נכון לא יהיו שורשים. אוכל לבחור בירוק כצבע העצים ירוקי עד, שיש להם שורשים מסתעפים. אם אבחר בצהוב זו תהיה כמילה ואין שורשים.האדום צעקני מדי נאת הכתום אני סתם לא אוהבת. נשארתי עם הלבן, אבל הלבן אינו צבע. אשאיר את הבחירה לאחר כך.
כעת עלי למצוא עץ מתאים עם שורשים. אולי 'פיקוס השדרות', כמו זה שצמח בחצר מעבר לרחוב ושורשיו חדרו לביוב,סתמו אותו וגרמו להצפות לא נעימות ובאו עובדים מהעיריה, גדמו אותו והשאירו גדם של גזע, אחר כך הוציאו גם אותו והשורשים בביוב צפו עם הזרם לים שם שמשו מזון לדגים. פתחתי את 'המגדיר לצמחי ארץ-ישראל'. אבל יש לי בעיה, אלו עצים הגדלים פה ואני - השורשים שלי הם משם. אבל לפעמים צריך להתפשר.
אולי אבחר בלִבְנֶה, עץ גבוה ואצילי, שקליפתו לבנה והוא מככב בהדר בשירה ובספרות הרוסית. הוא יתאים לזכרו של סבא שלי. כן, אני בשקט יכולה לאמץ לי עץ כזה, פעם ראיתי חורשת עצי לבנה, עליה רישרשו ברוח... אבל איך אתאר את שורשיה?
חזרתי למגדיר לחפש עץ. הקטלב - סיפורו טרגי מדי, הצפצפה - רעשנית, אל הסיגלון והצאלון והפילפלון - אני לא מתחברת.
אלך למשתלה, אני חושבת שאולי אבחר בלילך על אשכולות הפרחים הלבנים והסגולים. זה העץ היחיד שעליו שמעתי מאמא שלי, זה הזכרון שלה מהעיר בה נולדה אבל לא הכתה בה שורשים. ואולי אאמץ לי את עצי הבוהיניה שהתאזרחו אצלנו וגם הם פורחים בלבן ובוורוד סגלגל ברחובות עירי.
לקחתי את הדף שקבלו ילדי וקראתי, "תבקשו את ההורים ואת הסבים והסבתות שיספרו לכם את הזכרונות שלהם.
זכרונות ילדות - ילדה אחת עם אמא אחת ועם אבא אחד וזהו יותר לא היה. וגם קבר לא היה לבוא לבקר, אומרים שכאשר באים אליו אז באים סיפורים וזכרונות.
הבור הראשון שנחפר עבורי היה לנטיעות טו בשבט. בור קטן לשתיל קטן שהיו לו שורשים דקיקים. אחר כך באתי לבקר, ולא מצאתי את אות יתכן ונבל ואולי העבירו אותו.
כשהייתי בכתה ד', בטכס שבועות קיבלתי תפקיד של עץ, אינני זוכרת אם הייתי זית או תאנה, אני רק זוכרת שעמדתי עם ידיים פשוטות כמו ענפים, והידיים כאבו (כמו משה שכבדו ידיו, אבל לי לא היה אף אהרון שיתמוך בהן) ואני העברתי משקל מרגל לרגל. רגלים צעירות כל כך, עדין לא השתרשו באדמה, בקלות ניתקתי אותן, אולי אם הייתי מתאמצת הייתי יכולה לרחף...
הילדים התיאשו ממני, הם הרי לא רוצים להיות חריגים בכתה. אף אחד לא יבין את הסיפור של אמא שלהם, גם המורה לא תבין. למורה יש כללים והיא צריכה לעשות וי על עבודה שהוגשה. בסוף השנה היא תעשה תערוכה, שבה העבודות תוצגנה בגאווה וההורים יעברו בסך.
הם פנו אל סבא וסבתא שלהם חסרי השורשים ובקשו סיפורים. ליקטו קטעי זכרונות, כתבו בדפים עם שוליים רחבים וברווחים כפולים, ציירו שער יפה עם עץ גדול וענפים והוסיפו שורשים מצויירים באויר, והם היו כמו כולם.
