מן המראה ניבטו אליה פנים עייפות, מתחת לעיניה שקיות כבדות, אולי תשים
פרוסות מלפפונים על עיניה, חשבה, אבל אז נזכרה שנשארו רק שלושה ואולי עדיף להשתמש בהם לסלט.
מזמן הפסיקה לקרוא לו בשמו - צ'יקו. מאז שכרסו תפחה, כינתה אותו שמנצ'יק.
אחרי עשרים שנה שהיא ישנה איתו באותה מיטה, ישנים ביחד וכל אחד לחוד, היא בצד ימין והוא בצד שמאל, רחוקים כמו מזרח למערב, גופו הרחב וכבד המשקל מהווה גבול טבעי למידת יחסיהם.
שיגרת החיים תקתקה כמו שעון שוויצרי. הם התיישבו ליד השולחן מאוזן בין חלון לדלת פינת האוכל, היא לכוון הדלת והוא לצד החלון. ארוחה ישראלית של סלט ירקות, קצת גבינות, לחם מקמח מלא. חלקיקי מילים ניתזו מפיו בעת שלעס את מזונו, שמעה בחצי אוזן כשדיבר על תכנית הריאליטי "מאסטר שף" ומיהר לעזוב את שולחן האוכל כדי להספיק לתחילת התכנית. היא לא אהבה תכניות ריאליטי, נראה בעיניה תת רמה של תרבות. רצתה לצפות בתכנית "מבט שני" של הערוץ הראשון.
מחיאות הכפיים "במאסטר שף" קיפצו מול עיניה ואוזנייה, צלילים ומראות מקריים ונטולי משמעות. היא נהנתה מהמנה האחרונה שלקחה איתה לסלון מול הטלוויזיה, מכריחה עצמה לסובלנות.
"תביאי קצת ירקות עם ערק," ביקש צ'יקו שטפח על כרסו בהנאה.
"אני הולכת," אמרה בארשת פנים זועפת.
"להביא לי ירקות וערק?" שאל כשבקולו חדווה נסתרת.
"לא!" ענתה.
"מה את אומרת? לא הבנתי."
"אני עוזבת את הבית," קמה והניחה את הצלוחית הריקה מקינוח הסעודה המתוק והאוורירי על הַשַּׁיִשׁ. כְּבֵדוּת תנועותיו הקשתה על הליכתו בעת שהזדחל אחריה למטבח. עדיין לא תפס או קלט בחוש את המשפט האחרון שנזרק מפיה לאוויר.
"אני עוזבת את הבית," קולה לא רעד, את דבריה ניסחה בשקט בלי להביט בעיניו של צ'יקו.
שטף של דברים הרודפים זה את זה ומסתבכים זה בזה עד כדי סחרור החושים, עוד מעט לא יעמוד לו כוחו להישאר עומד שעון על השיש במטבח ואז הוא ימס על הרצפה.
"למה?" שאל בהרמת קול.
"אני עוזבת כי אין לי מה לעשות כאן."
"תסבירי, מה העניין? שמע את קולו כמו מסור המנסר בעץ חלול, חש את ליבו פוקע.
"אין לי הסבר ראוי להיגיון שלך," עמדה קפואה נשענת על השיש לאחר שפרקה את שעל ליבה, נרגעה מעט והוקל לה.
נחמה לא לקחה הרבה איתה, הניחה במזוודה השחורה כמה בגדי החלפה וביגוד תחתון, את תיק האיפור שלה כשצי'קו נשען על הקיר בחדר השינה.
שפתיו רעדו.
"יש לך גבר אחר?" שאל כמעט בלחש.
"לא," ענתה.
"אז למה?" התחנן. גופו רפוי. הביט בה ורוקן את ריאותיו ברעש. עקב אחר ידיה הדוחסות בגדים למזוודה.
"אבל למה? תני לי הסבר הגיוני," ליבו וגופו ריקים.
"את תמיד קופצת עם הרעיונות הטיפשיים שלך ברגעים הכי פחות מתאימים." קפץ את ידו לאגרוף. הוא יכה בפרצופה, יבעט בבטנה, שתצרח בכאב, היא לא תחזיר. היא רק תשב על הרצפה מדממת. הוא יבעט בשתי רגליו ואגרופיו הנוקשים ישברו, וירוצצו את עצמותיה, שתבכה, שתצרח שתתחנן.
בחילה החלה מקננת בגופו למראה פניה המושחתים בדמיונו, הוא הרפה את אגרופיו הקמוצים, ציפורניו הותירו סימנים בכף ידו, הוא לא חש דבר, תחושה של נמנום אפפה אותו, כאילו מגן שלא יחוש את כאב הנטישה, תחושה עמומה כמו לאחר שתיית יין.
המוח מתרוקן לחלוטין, עכשיו האישה היחידה שהייתה לו הולכת להעלם.
זה מעורר תחושה דומה לפחד גבהים- צ'יקו שקע, הידרדר במעמד, בחשיבות, אין אף אחת שתחזיק אותו. אין מי שתרים אותו.
פחד לא מציאותי ומטורף תופס אותו בכל רגע שאינו עסוק במשהו אחר. יש טעם לחיות לבד? אולי פשוט להפסיק להתקיים? כרגע ההוכחות לקיום שלו הולכות ומדללות. הוא תופס מקום מסוים במרחב, אך אף אחד לא יושב בכיסא בו הוא יושב עליו.
שום דבר לא הולך להשתנות, אז מה פתאום?
הוא רוצה לצרוח, לתת למועקה לפרוץ מגרונו, לבכות.
"אמא, אמא תראי מה קרה לי," אך הבכי נותר בתוכו כמו קריש דם המאיים להגיע לליבו, להשבית את פעימותיו.
"הכל בסדר אתקשר אליך מחר, טוב?" את כל כוחותיו אגר. ידו עוד לופתת את השפופרת המונחת בידו.
בחדר האמבטיה, מול המראה, השפיל מבט, חשש לפגוש בעיניו הריקות, זקנו צימח שערות סומרות ודוקרניות, גילח את פניו, צחצח את שיניו ושטף את פניו בתנועות חדות. נשכב במיטה הריקה והסדין הצונן הכה בעורו, התכווץ לכדור עצוב, חסרונה של נחמה ננעץ בגופו, הוא התעורר באחת מהנמנום שאפף אותו, הבכי עבר בגלים סוערים מבטנו עד לפיו, הוא שתה את דמעותיו, כלא את הזעקה מפני עצמו ומפני קירות החדר המקושט בתמונת נישואיו, עצם את עיניו אך התאבן , קפא מפחד להירדם כדי שלא לקום לבוקר של מחר, בוקר של גבר נטוש.
בנו שי שואל מתוך פיהוקיו בעיניים מלוכסנות, אוזניים לו כה קטנות ופניו מתרחבות כשבמצחו הרחב נראים קמטי מצחו. אגודלו הקצר של יד ימינו תחובה בתוך פיו , לשונו הגדולה עוטפת את אגודלו.
צ'יקו הרים את שי מחבק אותו בגופו הרחב.
"איפה אמא?" הוא שואל
"נסעה לצפת," כשטעמה הרחוק של העיר מבחיל אותו מחדש.
"למה היא נסעה לצפת?"
"ככה, הייתה צריכה," ניסה צ'יקו לעטוף את קולו שימצא לו הכוח לא לזעוק ולהבהיל את שי הקטן.
"מתי היא תחזור?" מקשה שי בשאלותיו.
"היא תחזור בקרוב," ענה צ'יקו ומצא את עצמו שכל תשומת הלב מרוכזת במצב חדש ומעורפל, הוא ניסה לשוות לקולו קלילות מה שהילד לא ירגיש את סערת נפשו.
"בוא תזדרז, אבא יעזור לך להתלבש," ההסעה לבית הספר המיוחד חיכתה בחוץ. שי עלה לרכב וצ'יקו נותר לבדו, בבית שעד לא מזמן עטף כשריון, שממנו יצא לעבודה, ואליו חזר כדי לחלוץ את נעליו לחלוץ את גופו במקלחת מרעננת, לשבת מול המסך הקטן לצפות בתכניות הריאליטי. עתה, חש את קרירות קירותיו ואדישות הריק, מבטו סקר את החלל הגדול של הסלון ואת קירותיו הפנימיים מעוצבים בתמונות ספוגי חוויות משותפות, מנסה לאתר בהן סדקים מתוך מחשבה שחייו היציבים מתפוררים, כל מה שהיה יציב וברור, יהפוך עד מהרה לענן אבק.
עתה זכר את הפעם האחרונה בו שכבו, חשב ברגע שקם מעליה קיבל בפעם ההיא את התואר הזיון האחרון. היא שכבה על הגב וניסתה להוביל את אברו לתוכה, מעבר לזה לא חידשה דבר, זיון משעמם. היא לא השתדלה אך גם הוא לא עשה הרבה כדי לרתק אותה, ובשביל מה? אם היה מעניין אותה בפוזה מאתגרת, הייתה נשארת?
ועכשיו הוא מצטער על שאותו יום שישי האחרון בניגוד לימים אחרים שהיו מגוונים בהנאה ואולי יש משהו בַּסִּימְבּוֹלִיּוֹת המסמנת את חייהם כרגילים, משפחה רגילה, אשה, גבר וילד בתסמונת דאון.
*****
שי, שי הקטן והאהוב כמה חסר הוא לה.
"התקשרתי אליך אתמול, אבל לא הייתה תשובה - כנראה לא היית בבית," שמעה את שתיקתו חסרת החיים, צונן, ונטול חום.
"אפשר לבוא לבקר את שי?" יראה את תשובתו לפני שענה לה.
"כן, את יכולה."
הצלצול הגואל בפעמון הדלת השאיר אותו עומד במקומו, הביט בנחמה בריחוק שונה מן הרגיל, כאילו לא ראה אותה שנים רבות , רק יומיים לפני כן הסתלקה מחייו.
"שלום," ברכה אותו במבוכה ומבטה התרוצץ מחפשת את שי בנה. נחמה ניגשה לחדרו של שי והוא נותר תקוע במקומו תוהה מה יעשה במהלך הביקור. רצה לעמוד בפתח חדרו של שי, לחבקה בעדינות כמו בתחילת היכרותם, לפרום כפתור בחולצתה לחלץ את שדיה ולינוק את אהבתה כמו תינוק. מבעד למחשבותיו שמע את בליל המילים בינה ובין שי מחדרו של הילד וחש את פיו יבש ואת לשונו חרבה. נטל כוס מים קרים מהמקרר וגמע גמיעות גדולות, טיפות קרות מהמים זרמו לקְנֵה הַנְּשִׁימָה ושיעול עז פרץ מגרונו. הניח את הכוס על השולחן, כל גופו מזדעזע מאותו שיעול ההופך את קרביו מתחתית בטנו, ולפתע נחמה עומדת מאחוריו טופחת על גבו.
"אתה בסדר?" שאלה בדאגה.
"כן," קולו עדיין חבול מהשיעול. תחושת מגע ידה נותרה בגבו והוא נזכר בלטיפותיו מזמן עבר.
בפעם השלישית והרביעית שבאה נחמה לביתם מאז שעזבה, כבר לא הפתיעה אותו זרותה, גופה המהסס בביתה נראו בעיניו טבעי.
"מה שלומך?" שאלה
"בסדר," השיב, עדיין מהסס מגשש לאן תוביל השיחה. יכול היה להבחין בקו המתח שנחרץ לאורך מצחה.
"מה אמרת בעבודה?" שאל.
"כרגיל, לא נעדרתי," היא תיאנח בקול רם תנסה לפרוק את המתח שנותר ביניהם.
היא הביטה בפניו בהקפדה רבה על כל פרט ופרט, בוחנת כל תו כאדם המחפש את דרכו על פני מפת דרכים.
"אתה נראה נפלא, נדמה לי שרזית."
"זה מפליא אותך?"
"קצת," ענתה במבוכה.
"רוצה לשתות קפה?"
"קפה עם שתי כפיות סוכר," ענתה
ישבה על הספה בסלון מחבקת את שי ומחייכת.
