פרק 3 — דרך
לצאת מהעיירה בה אני מתגורר ולהתחיל את המסע צפונה לכיוון הפארק הלאומי, מרגיש כמו להיכנס לעולם אחר. המילה האינטואיטיבית היא עמוק ושקט יותר, אך מדובר בדבר מה נוסף, רטט או תדר זעיר, כזה המורגש רק במידה ומחפשים אותו שם, היות ומעטים הם אלו המודעים בכלל לעצם קיומו, אז גם מעטים הם אלו המחפשים אחריו.
הרחובות הקטנים המרכיבים את עיירת החוף הזעירה, מכילים ניחוחות מלח קלים ועקבות רטובות של רשתות דייגים, הן נגררו בכבדות לפני מספר שעות בידיהם של דייגים שהחלו את יומם השכם בבוקר. השמש רק מתחילה להתפשט מעל הים, קרניה נושקות לגלים הראשונים ומעניקות להם ברק קלוש, כאילו מישהו טבל אותם באבק צהבהב. הרחובות עדיין ריקים, וכמעט אפשר לשמוע את דופק הלב שלי מהדהד באוויר.
רכב המיני קופר שלי, משרתת אותי היטב, עושה את עבודתו כפי שרכב מיני אמור לעשות. בגדול, תפקידו מתומצת בליווי צעדיי כאן באי, לפעמים גם מעבר לגשר העילי, זה המוביל ליבשת. עבור נסיעות ארוכות יותר, לחברים או למשפחה בפרנקפורט, אנחנו מעדיפים להשתמש בתחבורה ציבורית, מעבורת ואז רכבת לרוב. לעיתים רחוקות גם משתמשים בטיסה פנימית.
בעלייה המתונה לכיוון הפארק הלאומי, הנוף מתחיל להשתנות. הכביש מתפתל בעדינות, נסתר למחצה בינות לעצים עבותים. עצי האשור מסביב ענקיים ונושנים, נראים כאילו הם ממתינים רק לי. מזה מאות שנים השורשים שלהם משתלבים באדמה כמו רשתות של זיכרונות ישנים, הם מנופחים ומחורצים בגסות עד שהאדמה אינה מסוגלת להכיל עוד את שורשי הענק הללו ולכן חלקם עולים אל מעל לאדמה ומשם משגיחים מקרוב על היער, מוודאים כי הזיכרונות ישמרו ולא ידלפו לדרכים הצדדיות. כל צעד אל תוך היער הוא כמו לצלול עמוק יותר אל תוך מחשבות שלא נאמרו, חלומות שנשכחו.
השמש מתחילה לחפש את דרכה פנימה, מבעד לצמרות העצים, שולחת קרניים חמות וחודרות לתוך הצללים שמתחבאים בינות לענפים. הקרניים נשברות ומתפזרות על העלווה, יוצרות משחקי אור וצל אשר מוליכים בעדינות את העיניים למקומות נסתרים.
אני מתבונן בחטף בעלים המתנועעים בעדינות, עבורי הם כמו שמיים קטנים המרחפים בגובה העיניים, רק שבצבע ירוק. היער לוחש, ואם מקשיבים היטב ניתן גם לשמוע את מילותיו, חשוב לחפש את הקולות לימדו אותי עוד כשהייתי קטן, מדובר בקולות עמוקים, רחשים שאינם שייכים לזמן או למקום שבו אנו נמצאים או סבורים שנוכחים, כמו מישהו שמתבונן בנו מרחוק, פוער זוג עיניים נסתרות ועוקב אחר צעדינו.
גם אני מתבונן, למדתי לעשות זאת, לאתר את הקולות והמראות העמומים, אלו הנמצאים תמיד בתפר הזעיר שבין הריאליזם להזיה, בין כאן ולשם, ואותם אלו המתבוננים בי, יודעים היטב שהמבטים הם דו סטריים, ואני למדתי להישיר מבט גם לכיוונם.
השביל הצר המאפיין את גבעות היער הרכות, הופך לרחב יותר ועמו גם היער נעשה פחות צפוף, בשלב מסוים העצים נעלמים, הנוף הירוק והצפוף נקטע ומסתיים בחדות, ללא אזהרה. לוקח עוד רגע קטן עד שהעין מתרגלת לנוף החדש והפתוח, ריח מלח טרי מתחיל להתפשט באוויר, מזכיר לי את הים הקרוב.
שם לרוב גם מבחין בתיירים הראשונים, משכימי הקום, ישבניהם מתנועעים בקצב הליכתם האיטי, חלקם לבושים עדיין, ואחרים עירומים לחלוטין. לכולם מגבת חוף גדולה וצבעונית התלויה ברישול על כתפם האחת, בשנייה תלוי תרמיל מסע קטן ובידם שמשיית חוף. למרות שהעונה החמה עומדת לקראת סיומה, תעשיית התיירות פה באי עדיין מושכת כבכל שנה קהל רב.
בחלקו המזרחי של האי, היכן שהצוקים הלבנים נפגשים עם חופי הים הצרים ומלאי הסלעים, מתרכזים המבוגרים יותר, הם שוכרים וילות קטנות או יחידות אירוח אישיות ושם נעים בחופשיות עם בגדים או בלעדיהם בכל האזור, הצעירים מעדיפים להתקבץ בחלקו המערבי של האי, שם בתי המלון והאכסניות מקבצות אותם בחבורות, הם אוהבים ומעדיפים את התחושה הזו של צפיפות ודביקות, הם נהנים להזיע אחד ליד השני, מכאן גם חיי הלילה יותר מורגשים ונוכחים בחלק ההוא, של הצעירים.
ככל שמתקרב, הרעש שעד כה היה בלתי מורגש, הופך לעוצמתי יותר, עמוק כמו הלמות תופים. זהו הצליל של הים המתנפץ על צוקי הגיר ובין הסלעים. קולותיו מרחיקים אותי ביעף מאותו העולם המוכר לי, מהבית הקטן וההיא שהשארתי שם מאחור, אני מרגיש כי עכשיו אני מובל באמצעות דבר מה לא מוחשי ובלתי ניתן להגדרה, אני לחלוטין כבר לא מוביל בחלק הזה של הדרך, לא אני קובע את החוקים, אינני שולט על הזמן ועל האירועים המתרחשים, חש כי חבל בלתי נראה או קרן שקופה ונסתרת, מתבייתת על חזיתה של המיני קופר, ואז מושכת אותה ללא כל יכולת להביע התנגדות מצדי או מצד מכוניתי הזעירה.
אני הרי מכיר כל כך טוב את המקום, אך בכל פעם מחדש עדיין מופתע ומתרגש באותו הרגע המזקק הזה בו הים ואני נפגשים לעוד יום של עבודה, רגע בו המרחב נפתח באחת ומתגלה לעברי, עבורי תמיד הוא יהיה חדש. אני כמעט יכול לדמיין את הגלים נלחמים ברגע זה באדמה, חוזרים ונשנים, מבקשים לחרוט בה את נוכחותם.
הסיבוב הבא מכוון אותי מעט צפונה, שם הצלילים מתחזקים, הולכים וקרבים. ובסיבוב האחרון ממתין לי גם הצוק – אחד מיני רבים.
צוקים לבנים, מבהיקים, המתנשאים בתלילות מעל הים. אלה הם צוקי הגיר של הכף המפורסם, נישאים גבוה מעל קו החוף והמים. זהו הרגע לו ציפיתי כל הדרך, כל רגע שהושקע במסע הקצר, מתנקז למקום אחד, כאילו כל צעד בו צעדתי היה רק הכנה לעמידה מול המרחב הזה.
בכל פעם מחדש, והיו מאות שכאלו, אעצור לרגע, רק לחוות את עוצמתו של הצוק, לפעמים גם מעז ומתבונן למטה אל המים המתנפצים בעוצמה אדירה על הסלעים הלבנים. המראה מסחרר. המים כחולים כמו שמיים, אך יש בהם עומק שונה, משהו שלא מרפה. תחושת הקיום העצמי, לכאורה מתבטלת מנקודת תצפית מרהיבה זו, קשה לדמיין המשך סביר של חיים לאחריה, כל הטרדות היום יומיות, הטפל והבלתי מובן, כל אלו זוכים לביטול עצמי רב משמעות, אין להם עוד מקום בתפיסת העולם. הבעיה היא שהנוף והתחושה מתנקזים כולם לאותה נקודה בודדה. ברור לי כי אין ביכולתי להעביר בה את חיי, גם אם אחשוק בכך מאוד.
מביט משם מעט למרחק, המגדלור מתחיל להיחשף כנקודה קטנה באופק. כשממשיך בנסיעתי, הנקודה הולכת ומתבהרת. אני ממשיך ונע בעזרת אותו חבל דמיוני אך נחוש ועוצמתי עד שבשלב מסוים אני כבר תוהה האם אני הוא זה המתקדם אל המגדלור או שמה הוא זה הקרב אלי. אני הופך לדמות חסרת תנועה בתוך המרחב הזה המפריד ביני לבין המגדלור, היקום מתכווץ ומתרחב כראות עיניו ללא צורך כי אתקדם לכיוון מסוים.
מדומם את מנוע המיני ברחבת האספלט הקטנה, עכשיו דממה.
הליכה קצרה נוספת על גבי דרך כורכר מוקשחת ואני מגיע אל המגדלור בקצה הקאפ. הוא ניצב שם, בודד ואיתן, מתנשא מעל הצוקים, כאילו הוא עצמו חלק מהם, התרומם מתוכם או שבעצם הם אלו אשר התפתחו והתעצבו סביבו.
המגדלור נדמה היה כאן מאז ומעולם, נושא עמו תחושת תנועה אין סופית, כזו הגדלה בהתאמה להתפתחותו של האי או שהאי הוא הגדל בהתאמה למגדלור. אך מאז ומתמיד גם מסמן את נקודת הקצה, זו הנוכחת, בה הוא ממתין ללא תזוזה לספינות הרחוקות, מנווט את דרכן בנתיבי השייט הבינלאומיים, ספינות מסחר, ספינות תיירים עמוסי נופשים עשירים המתפנקים במשך שבועות במלון צף וחף מתקלות, הרבה בזכות אותו המגדלור ויתר חבריו הממוקמים בנקודות הנכונות, נקודות ציון מדויקות המוודאות כי כל סירה וספינה ישהו בנתיב המוקצה להם ויגיעו בבטחה ליעדם.
כשאני צועד את המרחק הקצר מהחניה, בכל כמה מטרים, בטרם מגיע למגדלור ישנם סוגים שונים של בורות לפני.
כל בור שכזה הוא לא רק מכשול פיזי התחום בגדר קטנה המונעת נפילה ומעליו מכסה עשוי קורות עץ המחוברות ביניהן ובכך מספק הגנה לכל מי שאינו מודע לקיומם של הבורות. כל בור שכזה הוא גם תחילתו של ״הד.״
״הד״ אשר תחילתו קבורה עמוק בבור, ומשם מפלח ומפלס את דרכו מבעד לצוקים ואז נקבר עמוק בים, היכן שרשתות הדייגים לא יצליחו לעולם ללכוד אותו ולהפריע לו להמשיך ולמלא את ייעודו, להיות ״הד.״
אני צועד בבטחה מעיף מבט חטוף לעברו של הבור האחרון אותו עברתי, הבחנתי כי מכסה העץ שלו כבר מונח לצדו, האפילה אשר בקעה מתוכו נראתה ממקומי רק במעומעם ובקושי נוכחת מבעד לפתח החשוף, הרגשתי באותו הרגע כי אני מנסה להביט למקום אסור, כאותו מציצן המסתתר היטב מבעד לסלעים וממתין לנודיסטים למטה על החופים. – המגדלור ניצב מולי, זקוף כמו עמוד אור בתוך ערפל הדממה.
בוקר חדש האיר את המגדלור, הגעתי בשעה המושלמת, קרני האור אשר ליוו אותי כל הדרך למקום עבודתי, שעשעו את עיניי ואתגרו את מוחי באמצעות אותם משחקי אור וצל אשר נמתחו והתכווצו בהתאמה בכביש המתפתל בין היערות, ואז המשיכו וארחו לי לחברה, לי ולמיני קופר הקטנה עד לאותה נקודה בה דוממתי מנוע, ואז היקום לחש לעברי ״חבר, עכשיו זו הבמה של הגדולים.״ הרגשתי כיצד הצל האישי שלי מתכווץ ולבסוף נוטש את גופי, מרגע זה כל תכליתה של השמש היא להתמקד אך ורק במגדלור.
וכך היה, קרניה מיקדו עצמן לעבר המגדל בעזרת מגוון מרשים ואינסופי של אפקטים חזותיים, כאלו המערבבים ומערבלים את כלל חוקי האופטיקה הקיימים ויוצרים על גביו הפקת ענק מול עיניי, כשהשמש היא הכוראוגראפית הקשוחה, זו המייצרת במוחה הלוהט ריטואל מהפנט של מחול דרמטי, מופע מרשים של תנועות ומשחקי אור אשר כולו ממוקד לעברו של המגדל הנטוע.
ואלו כרקדניות אחוזות תזזית, נמרחות בתשוקה על דפנותיו האפורות ואז גם מורחות לכל אורכו פסים שחורים המתעקלים סביב בסיסו, אוחזות שם בבסיסו במבושיו בעוצמה כאומרות המקום הזה נמצא בבעלותי ואז מרפות מעט את אחיזתן ומחבקות ברכות ומיד שוב לופתות בעוצמה וקובעות באופן סופי כי הוא שייך רק להן. ומשם רקדניות הצל והאור חגות ונעות סביב המבנה העגול כמוודאות שהכל נמצא במקומו בטרם ימשיכו ויטפסו מעלה, וכשזה קורה, הצל השחור והרחב מתחיל להימרח במהירות, משנה את צורתו כנחש מתפתל מלמטה כלפי מעלה, שולח אלומות של אור וצל ונמתח לכל כיוון.
30 מטרים של בטון ואריחי אבן היצוקים בגובה של 100 מטרים מעל הים, בוקעים עמוק מתוך סלעים עוצמתיים, ״אין פלא שהצל עזב אותי,״ לוחש לעצמי כמבין את סדרי העדיפויות של היקום.
הערפל הדק שעטף את המבנה הגבוה החל להתפוגג. משחקי האור הפכו לברורים יותר ופחות תזזיתיים.
כשנכנסתי, מקס כבר עמד במטבחון הקטן בקומת הכניסה, לא ניתן היה להתעלם מהריח העז של ארומת הקפה בחלל הענק, מקס משקיע בקפה שלו, את פולי הקפה הוא טוחן במכונה הישנה אותה הציב במטבחון, זה שלו, איש לא יעשה בה שימוש, הסכם לא כתוב אך כזה שברור שאין להפר. לאחר מכן הוא דוחס את האבקה למיכל הקיבול הכסוף ומזווג אותו עם המכונה השחורה. הטיפות הרותחות לוקחות את הזמן, נדחסות פנימה בשלוב קסום של מים ההופכים לאדים, ואז מטפטפות באיטיות טיפות שחורות לכוס הזכוכית. זהו טקס קבוע שלנו המתרחש ביום התחזוקה, מקס מגיע ראשון, מכין את הכלים, פותח את הבור וניגש להכין לשנינו קפה. אני מגיע מעט אחריו.
מקס תפקד כמנהל בפועל של המגדלור, הגם שמזה שנים רבות אין עוד צורך בנוכחותו של איש לכל אורך שעות היממה על מנת לתפעל את המקום. ובכל זאת ישנן עבודות אחזקה שוטפות, ״גם רובוט צריך ליטוף מידי פעם,״ נהגתי לומר לה כשלא בדיוק הבינה מדוע אני נדרש במגדלור בשעות לא שגרתיות.
הנוכחות של מקס במקום, מקורה יותר ברצון לשמר ולשמור על אותה מסורת רבת השנים, נוהג אשר כבר לא קיים ברוב מגדלורי העולם, בו שומר המגדלור מתגורר ומתפעל את המקום מסביב לשעון. ברור שגם הקשר האישי של מקס אל האי וההיסטוריה הנלוות לכך מדרבנות את מקס להתמיד במשימותיו, או שאולי מדובר בכוחו של הרגל. וממש לא משנה מהי הסיבה, כל אלו עדיין מביאים את האיש בכל בוקר אל המגדלור, כעש הנמשך לאור גם כשזה כבר מזמן הודיע לו שאין עוד צורך בשירותיו. פעמיים בשבוע היה צורך בפעולות אחזקה שוטפות על מנת שגם המערכות האוטומטיות יתפקדו כראוי והמגדלור ימלא את ייעודו.
לעיתים מצאתי אותו יושב על כורסת הבד הגדולה, שם למעלה בקומה העליונה, זה קורה בעיקר בלילות הסוערים שבהם קשה לו לסמוך באופן מלא על האור שיעשה את עבודתו נאמנה וזאת ללא פיקוח שלו עצמו.
הבהוב האור הבוהק, קורע את חתיכות הלילה המאיים מבחוץ. מקס, יושב ומביט מבעד לזכוכית האטומה, מוודא כי האור ימשיך להבהב במקצב הנכון, כאותו מכוון פסנתרים אשר מלווה את כלי נגינתו גם בזמן הקונצרט ולמרות שלא נדרש לכך, מבקש להרגיעו ולמסור לו כי הכול בסדר והוא מבצע את עבודתו היטב. כך גם מקס, יושב וסופר בלחישות את השניות, אותו פרק זמן קצר שבו החשיכה עוטפת את גופו הצנום שם למעלה על הכורסא, ואז האיש נראה יותר כחפץ נטוש אשר מישהו השאיר בכוונה מאחור, ללא שם וללא מטרה.
1,2,3, ואז אור מנצנץ מהנורה המחומשת ועוטף את מקס בחיות בלתי רגילה, שואב את גופו שלו עמוק פנימה ואז הופך מקס למגדלור אנושי, הוא הלב הפועם שם באותם הרגעים. אני בהחלט מבין אותו, גם אני סבור שנוכחותו של מקס נדרשת באותם לילות סוערים.
לפעמים היה זה הוא שמצא אותי שם בלילות, אלו הפחות סוערים, אז ניתן לעקוב בבטחה אחר אורו הנמתח של המגדלור בעודי מעביר איזה קו דמיוני ביני לבין קצה האופק, בתחילה מחפש אוניות רחוקות, וכשמוצא, מאתגר את מחשבותיי ומדמיין מי נוכח בהם. ואז מוחי מתרגם את המחשבות לפנטזיות עליזות ושואל את עצמי האם יש שם זוג שמתעלס על הסיפון ממש עכשיו בעודו מביט לעבר המגדלור בו אני יושב?
ושוב אני שם לב לאותה אירוניה שבפעולותיי, להביט, לחפש, להציץ למקומות חשוכים, תמיד מבצע פעולות אלו ממקומות שלא ניתן להבחין בי מבחוץ, בבורות למטה או בקצה המגדלור שם למעלה. ושואל את עצמי שוב ושוב מהו בעצם ההבדל ביני לבין אותו מציצן המתחבא בין השיחים פה למטה על החוף, משפשף את איברו הנוקשה בקרם הגנה המעורבב עם חול של ים, עד שלבסוף מביא עצמו לידי סיפוק ממראה אותם זוגות אשר לוקחים את השיזוף בעירום עד לקצה. כנראה שגם אני כזה שם למעלה ולמטה, מציץ אל הספינות, אני רואה את כולן שם, הם רואים רק מגדלור. אני איני נוכח עבורם.
ואז אני עובר לחפש הדים, מיד לאחר שיצאתי מבין השיחים וניתקתי עצמי מדמות המציצן והנחתי לספינות להמשיך בדרכן. מתחיל לחפש ״הדים״ של הים. ואני עושה זאת לרוב לא כי חייב, פשוט מדובר באיזה צורך בלתי נשלט, ״סטייה״ - היא קוראת לזה. ועדיין, יש משהו אשר מושך אותי לשם, והדבר הזה חודר למחשבותיי בעיקר באמצעות החלומות, שם בחדר השינה כשהיא לצידי, עירומה. לרוב זה מתרחש לאחר רצף של זיונים לוהטים ביני לבינה. הגוף שלי נדרש או מתחנן לדבר מה שירגיע את נשמתי, זקוק לעובדה מוחשית אשר תעניק לי אחיזה במציאות, מישהו או משהו שיגידו לי כי הכול בסדר וכי מה שאני עושה באותם הלילות בהם אני מבלה בבורות למטה ולא שם למעלה, חשוב והכרחי. עבורי זו הסיגריה שאחרי.
יצאנו שנינו החוצה עם כוסות הקפה, מקס גלגל טבק עבור שנינו, והצית את שתי הסיגריות יחדיו, רחשי הגלים והריח המלוח שעלה מהים, היו השותפים שלנו באותם הרגעים לשלווה ולדממה בינינו. ידענו להיות שם אחד עבור השני גם מבלי שנדרשנו למילים. הטקס המעיין קדוש הזה של שתיית הקפה המשותפת שם בחוץ, היה הכרחי עבור שנינו. כבר מספר שנים הוא עובד במגדלור ואני רק בעל המגדלור, אך עדיין כל בוקר הרגיש כמו תחילתו של סיפור חדש. הוא תמיד אמר לעצמו שבמגדלור הזה המסוים, הזמן נמתח ומתכווץ באופן מוזר, ימים חולפים מהר, ושעות הלילה נגררות לאיטן, כמו הגאות הנסוגה ביום, וגליה נשברים שוב ושוב אל קו החוף בלילות ההולכים ומתארכים.
דניאל הצטרף אלינו זמן קצר לאחר מכן, כשחיוך מרוח על פניו ועיניו כתמיד מרחפות ונעוצות במרחק, מעבר לים הכחול. ״בוקר טוב,״ אמר בחיוך קטן. הוא טפח על כתפו של מקס, וביחד הם פנו אל המגדלור, מביטים עליו כאילו היה גוף חי, שברירי ובלתי נגיש בו זמנית.
״איך עובר הבוקר?״ שאל דניאל, תוך שמעביר קלות את ידו על דופן המגדלור כאילו בודק את הדופק.
״שקט, מוזר עד כמה ששקט,״ ענה מקס. ״הערפל היה כאן עד לפני חצי שעה, וכבר נעלם. רק רחש הגלים והאור המרצד. הצופר לא הפעיל את עצמו כמעט.״
דניאל הנהן, ״בוא נשאיר את מרטין לבדו, הוא זקוק ללבד שלו בימים כאלו״
״נראה לי שמרטין זקוק ללבד שלו בכל יום נתון,״ מקס ענה, תוך ששולח לעברי קריצה מלאת הבנה.
שניהם המשיכו פנימה, מתחילים לסדר את הציוד, כאילו בכדי לסמן נקודת לעצמם, קו התחלה אשר ממנה ברור לכולנו שהיום התחיל. תחזוקת המגדלור הייתה כמו טקס החוזר על עצמו בכל פעם מחדש – משהו מקודש כמעט, כל פרט בו צריך להיות מדויק ומחושב, אבל דווקא הרוטינה הזאת העניקה תחושה של שקט, כמו ניגון של מנגינה מוכרת שמזכירה לך שאתה עדיין כאן.
״נתחיל בעדשה,״ אמר מקס. ״היא נראית כאילו ספגה לא מעט מלח הלילה. כבר רואים את הסימנים על הזכוכית.״
הם ניגשו לעבודה בשקט. כל פעולה של שניהם הייתה מדויקת, כמעט כמו תנועות של רקדנים בהופעה. דניאל בילה על הסולם, מנגב את העדשה בתנועות איטיות, ומקס, שליווה אותו מלמטה, הסתכל עליו כאילו הוא מתבונן במעשה אמנות.
״זה מדהים, איך שהים לא מרפה,״ הוא אמר פתאום, בלי קשר ישיר, ״הוא תמיד חוזר, כמו איזה רעיון עיקש שלא עוזב אותך לרגע.״
״אתה צודק, אני רואה שהגעת עם רוח פילוסופית הבוקר,״ אמר דניאל בקול נמוך, ״הים והאור, תמיד הם כאן, כל הזמן, מזכירים לנו את הנצחיות שבשגרה.״
לאחר שסיימו לנקות את העדשה, הם עמדו לרגע דומם, מביטים באור הנפלט ממנה, באלומה חדה ומסנוורת שמפלחת את מרחבי הים, גם באורו של היום לא ניתן היה להתעלם מעוצמתו של ההבזק.
דניאל פנה אל הציוד החשמלי. ״נבדוק את מערכת הגיבוי עכשיו,״ הוא אמר. ״אתה יודע מה יקרה אם לא נחליף את הסוללות ונישאר בלי חשמל באמצע סערה? לא עלינו, אבל עדיף להיות מוכנים.״
״כמה שאתה מכיר אותי, אתה יודע שאני תמיד אוהב שהכול מסודר,״ חייך מקס, ״זה כמו לצייר על מים – אפילו אם זה זמני, ההכנה עושה את כל ההבדל.״
הם עבדו בשקט, מיומנים ומדויקים, כל אחד בתפקידו.
אני ניגשתי אל הבור, ההוא שלידו עברתי כשהגעתי הבוקר. תהליך בחירת הבור הוא פשוט, הוא כה פשוט עד שאין לי שמץ של מושג כיצד הלכה למעשה הוא מתבצע, ולמרות זאת הוא מדהים בפשטותו.
אני רק יכול להניח שחלק מאוד מסוים ממוחי עובד קשה מאוד באותו הזמן, מדובר באירוע מורכב עבורו, עד כדי כך שמוחי לא טורח לשתף אף אותי בתהליך. בגדול, מחשבות ורסיסי דמיונות נעמדים וקופאים לשנייה, תנועתם אז נעצרת על מנת שיוכלו להביט זה אל זה ולהתוודע, ואז מנסים גם להבין כיצד ממשיכים מכאן, כי ברגע שהכל משתחרר בלתי ניתן עוד להקפיא את הזמן, הזיכרונות מתאחדים עם החלומות, הזיות משתלבות עם חזיונות, עד ששם בקצה נפלטת לה פנטזיה.
היא כה מוחשית, מהבהבת שם בפנים בהיסטריה מוחלטת כאחוזת דיבוק, מחפשת את תשומת ליבי הרגעית, וכשזו מגיעה, אני גם יודע היכן הוא הבור אשר אזדקק לו הלילה.
מבחינת קבלת ההחלטה, אני לחלוטין שקוף לאותו התהליך המרתק העובר במוחי, אפשר להגיד שגופי אף מיותר במידה מסוימת, כל מה שנדרש ממני זה מעט ריכוז, אותו אני מקבל בכך שמתבונן לעבר נקודה אקראית, אחת כזו הנמצאת באופק הרחוק, ואז אני פשוט יודע.
לאחר שהשניים סיימו, הם יצאו לקראתי. אני פשוט עמדתי שם, מביט אל הבור, לא מנסה לגלות ולהבין מה יש בפנים שם עמוק, בשלב זה עבורי זהו בור בלבד ולא מעבר.
״כל העבודה הזאת – לא תמיד אני מבין למה אנחנו ממשיכים לעשות אותה. לפעמים זה נראה כמו לרדוף אחרי רוחות.״ דניאל שיתף אותי ואת מקס בתחושותיו.
מקס צחק, ואמר לו: ״אבל תחשוב על זה ככה, דניאל. אנחנו מגדירים את עצמנו בכל יום מחדש, כמו המגדלור עצמו. אנחנו אור קטן בתוך מרחב עצום, אבל מספיק כדי לתת כיוון. אולי זה מה שחשוב.״
״כמו שאמרתי, הגעת פילוסוף על מלא, מקס״
שלושתנו ישבנו בשקט למשך זמן רב, מקשיבים רק לרחשי הים, נושמים את המליחות שנשאה רוח הצהריים המוקדמת.
היה משהו בלתי נתפס בתחושת השלווה הזאת, כאילו כל רגע נמתח לתתי רגעים רבים יותר.
״עוד שעה זה מגיע, אני משאיר את שניכם כאן, תדאגו לסידורים הנדרשים, אני מוכרח לחזור הביתה, לנוח. מקס אל תשכח להמתין לי כאן בחצות.״ דבריי כוונו למקס אך גם לדניאל, לא הייתי מעוניין לראות את פרצופו כאן הלילה, הוא היה צעיר ונלהב, לרוב מצא את מקומו בצמוד לחופים, מתעורר כל בוקר במיטה שונה ובדירה לא שלו, שיכור מלילה מלא אלכוהול, ועכשיו העונה עומדת להסתיים, ועמה גם חבילת הקונדומים בכיסו כנראה, וכשזה קורה, המגדלור הופך אז למקום מפלט עבורו. אך באמת אין צורך בשירותיו הלילה.
דניאל עוד הספיק להביט לעברי בעודי צועד אל המיני הנאמנה שלי, הוא קרא בקול. ״מרטין, אולי מה שאנחנו עושים פה. זה רק לצעוק אל הריק, ושומרים שמישהו יראה את האור.״
״כמה שאתה טועה,״ לחשתי לעצמי.
