הַסַּפְסָל בִּקְצֵה הֶחָצֵר
עיירת הפיתוח, 1976
בעיירת הפיתוח הקטנה שבה גדלו יוני ותמר, כולם הכירו את כולם.
לא באמת היה אפשר לשמור שם סוד.
אם מישהו קנה מקרר חדש, כבר למחרת ידעו על כך בכל הרחוב. אם נערה קיבלה ציון גבוה במבחן, האימהות סיפרו זו לזו במכולת, ואם בן של משפחת כהן נראה הולך עם בת משפחת לוי, כבר בערב היו השכנים מתחילים לחייך.
העיירה הייתה מוקפת גבעות חומות, שבקיץ נראו כאילו השמש צבעה אותן בזהב, ובחורף התמלאו בבוץ ובשלוליות.
היו בה כמה רחובות, שוק קטן, מכולת, סניף דואר, מרפאה, בית תרבות, מגרש כדורגל וקולנוע אחד.
קולנוע "אור".
הוא עמד במרכז העיירה, ליד הרחוב הראשי.
שלט הניאון שלו הבהב באותיות אדומות, ובערבים שבהם הקרינו סרט חדש היו בני הנוער עומדים בתור ארוך ליד הקופה.
לא היו אז טלפונים סלולריים.
לא היו הודעות.
לא היו רשתות חברתיות.
כשרצית לפגוש מישהו, היית צריך פשוט ללכת אליו.
וכשרצית לדבר, היית צריך למצוא אומץ.
יוני היה בן חמש עשרה.
הוא למד בכיתה י' במגמה הריאלית.
הוא היה תלמיד טוב, במיוחד במתמטיקה ובפיזיקה. המורים אמרו שיש לו ראש מצוין ושאם יתמיד, יוכל ללמוד בטכניון.
אמא שלו הייתה מספרת לשכנות בגאווה:
"יום אחד הוא יהיה מהנדס."
יוני היה מחייך כשהיה שומע אותה, אבל בתוך תוכו לא היה בטוח שהוא רוצה להיות מהנדס.
הוא אהב לפתור בעיות, לפרק דברים ולהרכיב אותם מחדש.
אבל הוא גם אהב לשבת לבד.
בכיתה הוא לא היה בין המקובלים.
היו בכיתה נערים ששיחקו כדורגל בהפסקות, אחרים דיברו על אופנועים, על תקליטים ועל בנות.
יוני לא ידע איך להיכנס לשיחות האלה.
לכן בכל הפסקה היה לוקח את המחברת שלו ויוצא לחצר.
בקצה החצר עמד ספסל עץ ישן.
הצבע הירוק שלו התקלף במקומות רבים, ואחת מרגליו הייתה מעט עקומה.
שם הוא היה יושב.
לפעמים היה פותר משוואות.
לפעמים קורא ספר.
ולפעמים פשוט מביט בילדים האחרים ומנסה להבין מדוע הוא מרגיש כאילו הוא עומד מחוץ לתמונה.
ליד הספסל צמח עץ פיקוס גדול.
בימי הקיץ העלים שלו הטילו צל רחב.
זה היה המקום שלו.
איש לא הפריע לו.
תמר למדה באותה כיתה, אבל במגמה הספרותית.
היא הייתה ההפך ממנו.
היא אהבה מילים.
היא אהבה שירים.
היא אהבה לקרוא בלילות, מתחת לשמיכה, עם פנס קטן שאמא שלה הייתה צועקת לה לכבות.
בחדרה היו מונחים ספרים על המדף: עגנון, לאה גולדברג, נתן אלתרמן, עמוס עוז וסופרים נוספים.
על הקיר היה תלוי לוח שנה עם תמונה של פריז.
היא חלמה יום אחד לנסוע לשם.
אבל בינתיים פריז הייתה רחוקה מאוד.
היא הסתפקה באוטובוס האחרון לעיר הגדולה, כשהייתה צריכה לקנות ספר חדש.
תמר הייתה נערה שקטה.
לא מהמקובלות, אבל גם לא מהבודדות.
היו לה שתי חברות טובות.
והיא ידעה להקשיב.
אולי זו הייתה הסיבה שבאותו יום היא הבחינה ביוני.
זה קרה בהפסקה הגדולה של יום שלישי.
השמש הייתה חזקה, ורוב התלמידים הצטופפו מתחת לעצים.
יוני ישב לבדו על הספסל.
תמר יצאה מהספרייה עם שלושה ספרים בידה.
היא ראתה אותו.
נעצרה.
ואז המשיכה ללכת.
אחרי כמה צעדים הסתובבה.
חזרה.
"מה אתה קורא?"
יוני הרים את ראשו.
"ספר."
היא חייכה.
"זה אני רואה."
הוא הסתכל על הכריכה.
"פיזיקה."
"אה."
"את לא אוהבת?"
"לא במיוחד."
"גם אני לא."
היא צחקה.
"אז למה אתה קורא?"
"כי צריך."
"זו סיבה גרועה לקרוא."
"יש סיבות טובות יותר?"
"כן."
"איזה?"
"לקרוא כי רוצים לדעת מה יקרה."
יוני הסתכל עליה.
"אז מה את קוראת?"
היא הרימה את אחד הספרים.
"סיפור."
"ומה קורה בו?"
"אם אספר לך, תצטרך לקרוא."
"ואם לא?"
"אז לעולם לא תדע."
היא התיישבה לידו.
זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו ישב לידו על הספסל בלי שהוא ביקש.
הם דיברו עד סוף ההפסקה.
על ספרים.
על סרטים.
על בית הספר.
על המורים.
על חלומות.
כשנשמע הצלצול, תמר קמה.
"נתראה."
יוני הנהן.
"נתראה."
אבל אחרי שהלכה, הוא נשאר לשבת עוד כמה דקות.
הוא חייך לעצמו.
מאותו יום היא התחילה להגיע מדי פעם לספסל.
לפעמים רק לכמה דקות.
לפעמים לכל ההפסקה.
היא סיפרה לו על ספר שקראה.
הוא הסביר לה איך עובד ניסוי בפיזיקה.
היא צחקה ואמרה:
"אתה יודע להסביר דברים."
"ואת יודעת לספר דברים."
"זה אותו דבר."
"לא."
"למה?"
"אני מסביר דברים שיש להם תשובה."
"ואני מספרת על דברים שאין להם."
הוא חייך.
"זה מסביר למה את בספרות ואני בריאלית."
לאט לאט נוצר ביניהם משהו.
עדיין לא אהבה.
אבל משהו שהיה גדול יותר מידידות רגילה.
יוני התחיל לחכות לה.
הוא היה מגיע לבית הספר מוקדם יותר.
מסדר את המחברות.
בודק את השיער מול חלון הכיתה.
וכשהיא נכנסה, הלב שלו היה מתחיל לדפוק קצת יותר מהר.
תמר הבחינה בכך.
אבל לא אמרה דבר.
ערב אחד, אחרי השיעור האחרון, יוני הלך איתה עד תחנת האוטובוס.
היה קריר.
ברחוב נשמעו קולות של ילדים.
מאחד הבתים בקע שיר של אריק איינשטיין מרדיו ישן.
בבית אחר נשמעו צלילים של תקליט.
תמר החזיקה את הספרים קרוב לחזה.
"מה אתה עושה מחר?"
"שום דבר."
"אתה בטוח?"
"כן."
יוני עצר.
הלב שלו פעם במהירות.
הוא החליט שזה הרגע.
"תמר?"
"כן?"
"רוצה לבוא איתי לסרט?"
היא הסתכלה עליו.
"לאיזה סרט?"
הוא אמר את שם הסרט.
הוא הגיע באותו שבוע לקולנוע "אור".
סרט אמריקאי חדש.
כולם דיברו עליו.
תמר שתקה.
יוני חיכה.
ואז היא אמרה:
"לא."
מילה אחת.
לא.
יוני הרגיש כאילו מישהו שפך עליו דלי מים קרים.
"אה."
"אני..."
"לא, זה בסדר."
הוא חייך חיוך קטן.
"נתראה מחר."
והלך.
היא נשארה בתחנה והביטה בו מתרחק.
"יוני!" קראה אליו.
אבל הוא כבר לא הסתובב.
באותו לילה יוני לא הצליח להירדם.
הוא הביט בשעון.
עשר.
אחת עשרה.
חצות.
הוא ניסה לקרוא.
לא הצליח.
ניסה לפתור תרגיל.
לא הצליח.
המחשבה היחידה שחזרה שוב ושוב הייתה:
למה שאלתי?
למה חשבתי שהיא תרצה?
למחרת הוא לא ישב על הספסל.
וגם לא ביום שאחריו.
תמר חיפשה אותו.
בשיעור היא הסתכלה עליו.
בהפסקה יצאה לחצר.
הספסל היה ריק.
ביום השלישי היא מצאה אותו מאחורי בניין המעבדה.
"אתה מתחמק ממני."
"לא."
"כן."
"אני עסוק."
"במה?"
"בלחיות."
היא הסתכלה עליו.
"מה זה אומר?"
"כלום."
"זה כן אומר משהו."
יוני נשם עמוק.
"חשבתי שאת רוצה להיות איתי."
"אני רוצה."
הוא הרים אליה את הראש.
"אז למה אמרת לא?"
תמר שתקה.
אחרי רגע אמרה:
"כי לא יכולתי."
"למה?"
"כי אין לי כסף לסרט."
יוני הביט בה.
"זה הכול?"
"זה לא הכול."
היא הורידה את עיניה.
"אמא שלי עובדת במפעל. אבא שלי עובד בלילות. לפעמים אין לנו אפילו כסף לדברים קטנים. לא רציתי לבקש מהם כסף בשביל סרט."
יוני שתק.
פתאום הבין.
הוא הרגיש טיפש.
"יכולנו פשוט ללכת ברגל," אמר.
תמר חייכה חיוך קטן.
"זה לא קשור רק לדרך."
"אז למה?"
"הרגשתי לא נעים. לא רציתי שתשלם בשבילי."
יוני הביט בה.
"אני פחדתי בדיוק מאותו דבר."
תמר חייכה.
"כנראה ששנינו לא מבינים כלום."
היא שתקה לרגע.
ואז פניה השתנו, כאילו נזכרה פתאום במשהו.
"רגע..."
"מה?"
"אחי עובד בקולנוע."
"באמת?"
"כן."
"אז..."
"לא חשבתי עליו בכלל."
יוני חייך.
"ומה הוא יכול לעשות?"
"אני לא יודעת אם הוא עובד ביום שישי."
"ואם כן?"
"אולי הוא יוכל להכניס אותנו בלי שנצטרך לקנות כרטיסים."
יוני הסתכל עליה.
"את רוצה לבדוק?"
"כן."
"באמת?"
"באמת."
ביום חמישי בערב תמר ביררה עם אחיה.
הוא אכן עבד במשמרת של יום שישי אחר הצהריים.
כשהיא סיפרה לו שהיא רוצה לבוא עם חבר מהכיתה, הוא חייך ואמר:
"אתם יכולים להיכנס איתי."
תמר חזרה למחרת לבית הספר וחיפשה את יוני.
היא מצאה אותו ליד הספסל.
"יש לנו סרט."
יוני חייך.
"באמת?"
"באמת."
"איך?"
"אחי עובד מחר בקולנוע. הוא אמר שהוא יכניס אותנו."
יוני הביט בה.
"בלי כרטיס?"
"בלי כרטיס."
הוא צחק.
"את יודעת מה?"
"מה?"
"אני מתחיל לחשוב שה-'לא' שלך היה רק עיכוב."
"אל תתרגל."
"מאוחר מדי."
ביום שישי אחר הצהריים יוני הגיע לקולנוע "אור" מוקדם.
הוא לבש חולצה לבנה שאמא שלו גיהצה.
אפילו הנעליים היו מצוחצחות.
תמר חיכתה ליד הכניסה.
היא לבשה שמלה כחולה פשוטה.
השיער שלה היה אסוף בסרט לבן.
כשראתה אותו היא חייכה.
"אתה נראה חגיגי."
"גם את."
"אז נכנסים?"
"כן."
אחיה של תמר עמד ליד הכניסה.
הוא חייך אליהם וסימן להם להיכנס.
"תהנו."
"תודה," אמרה תמר.
הם נכנסו.
האולם היה כמעט מלא.
הם התיישבו בשורה האחרונה.
הסרט התחיל.
האורות כבו.
המסך התמלא באור.
אבל יוני בקושי ראה את הסרט.
הוא הסתכל עליה.
כעבור כמה דקות היא לחשה:
"אתה מסתכל עליי."
"אני יודע."
"ואתה לא רואה את הסרט."
"אני רואה."
"מה?"
"אותך."
היא חייכה בחושך.
והניחה את ידה על ידו.
יוני לא זז.
גם היא לא.
כך הם ישבו.
יד ליד.
עד סוף הסרט.
השנים עברו.
יוני סיים תיכון.
התגייס.
אחר כך למד הנדסה בעיר הגדולה.
תמר סיימה תיכון ולמדה ספרות.
היא הפכה למורה.
הם נפרדו לתקופות.
החיים משכו אותם לכיוונים שונים.
אבל בכל פעם שיוני חזר לעיירה, הוא חיפש אותה.
ובכל פעם שתמר שמעה שיר ישן ברדיו, היא נזכרה בספסל.
כעבור שנים הם נפגשו שוב.
במקרה.
בקיץ.
יוני הגיע לבקר את אמו.
תמר בדיוק יצאה מהמכולת.
הם עמדו זה מול זו.
שניהם כבר לא היו בני חמש עשרה.
אבל במשך רגע אחד הם שוב היו.
"את זוכרת את הסרט?" שאל.
"אני זוכרת את ה'לא'."
"ואני זוכר את ה'כן' שהגיע אחריו."
היא חייכה.
"לקח לי זמן."
"לי לקח יותר."
הם צחקו.
ואז הלכו יחד לבית הספר.
הספסל עדיין היה שם.
ישן.
עקום.
אבל עומד.
תמר התיישבה.
יוני התיישב לידה.
"אתה יודע," אמרה, "אם אז היית מוותר עליי אחרי שאמרתי לא..."
"לא הייתי פוגש אותך שוב."
"נכון."
"ואם את לא היית חוזרת אליי..."
"לא היינו יושבים כאן עכשיו."
הם שתקו.
מעליהם נשבה רוח קלה.
יוני הביט בעץ הפיקוס.
אותו עץ.
אותו מקום.
רק הם השתנו.
"אני חושב," אמר, "שהספסל הזה ידע לפנינו."
"ידע מה?"
"שאנחנו עוד נחזור אליו."
תמר הניחה את ראשה על כתפו.
"ואולי הוא פשוט חיכה."
"למה?"
"לסוף הטוב."
יוני חייך.
הוא הסתכל על החצר.
על המקום שבו פעם ישב נער בודד, עם מחברת משובצת וספר פיזיקה.
נער שלא היה מהמקובלים.
נער שחשב ש"לא" אחד יכול לסגור בפניו את העולם.
אבל העולם לא נסגר.
להפך.
לפעמים, חשב, האכזבות הקטנות של החיים הן רק פנייה בדרך.
לפעמים צריך רק להמתין.
להעז פעם נוספת.
ולהאמין שמאחורי דלת אחת שנסגרת יכולה להיפתח דלת אחרת.
והפעם, היא תיפתח בדיוק בזמן.
בקצה החצר, ליד עץ הפיקוס, נשאר הספסל הישן.
ועליו ישבו עכשיו שני אנשים שכבר ידעו:
האהבה שלהם לא התחילה ברגע שבו תמר אמרה "כן".
היא התחילה דווקא ברגע שבו אמרה "לא"
והם בחרו לא לוותר.
