אחותי הקטנה
היא הגיעה בחורף. אני לא זוכרת כלום, אבל על פי תאריך הלידה היא הגיעה בחורף, גנבה לי את הזקונים. רק שנתיים הספקתי ליהנות ממעמד זה והיא באה וגנבה לי.
היא הייתה ילדה טובה ולא מציקה. היה לה שיער בגוון אדמדם, היו לה עיניים גדולות ושואלות ופה עגלגל, פעור ומלא. אפי קראנו לה, איזה שם חינני ומיוחד. אפיל'ה קראנו לה בשעת פינוק מיוחדת ואפרת קראנו לה כשבגרה.
אחותי הקטנה הייתה ביישנית. המקום החביב עליה ביותר היה מתחת למיטה. כשאורחים היו מגיעים הייתה נעלמת. "אפיל'ה בואי תגידי שלום לאורחים" קראה לה אמא, אך אין קול ואין עונה. אני כאחות הגדולה יותר והלא כל כך מתחשבת הייתי הולכת ישר למקום מחבואה מתחת למיטה, מרימה את הכיסוי ופוקדת: "בואי כבר". לפעמים גם ניסיתי לגרור אותה, אבל היא בשלה. מוקפת בצעצועים שלקחה איתה, בבובות האהובות עליה, ישבה שם שעות. מוותרת על הכיבוד, מדלגת על ארוחות עד שהאורחים הלכו, וכשהלכו, הייתה יוצאת ושואלת בבכי: "למה הלכו? ואני לא ראיתי אותם".
אהבתי מאוד את אחותי הקטנה עד...עד שגדלה. במקום אחות צמח לי זנב קטן. לגן היה צורך ללוות אותה, לחברות - צריך לשמור עליה, למשחקים - צריך לשתף אותה. ככה אמא פקדה. ואני הסכמתי, פחדתי לסרב. לא העזתי להמרות את קולה של אימי שעד היום מהדהד באוזני: "תיקחי אותה, תישמרי עליה". ואני לקחתי, אבל לא שמרתי.
רק יצאנו מטווח עינה של אימי, ניסיתי להיפטר מהזנב הזה שמקלקל לי את החיים. הייתי בורחת לה, נעלמת וגם לוקחת איתי את החברות, שתישאר לבד ותחזור הביתה. והיא הייתה ילדה טובה, הייתה קצת בוכה, לא מבינה לאן כולם נעלמו וחוזרת הביתה, ואני יכולתי לחזור למשחקי באין מפריע.
לפעמים כשנחה עלי הרוח הטובה לימדתי אותה כמה דברים, למשל: לרכב על האופניים. שבועות של ריצה אחריה, מחזיקה את האופניים מאחור בימי שרב קשים ובימי גשם עזים עד שלמדה וידעה לבד. ואז, כשתמה המשימה, רוחי הרעה שבה אלי ולא נתתי לה את האופניים, "הם רק שלי" אמרתי.
ומי לימד אותה לשחות? כמובן שאני. מחזיקה את גופה, סופרת את התנועות, מנענעת את ידיה בקצב אחיד, אני האחות הגדולה המרשה לעצמה להתייחס אליה כאל רכושה הפרטי.
ובלילות, כשההורים הלכו לבלות ונשארנו לבד בבית, אל מיטתי הזמנתי אותה, שתי ילדות קטנות בהפרש של שנתיים, אחת פחדנית והשנייה שובבה המשחקת אותה אמיצה, שוכבות במיטה אחת, צמודות זו לזו, מחובקות ומפחדות מהחושך המטיל אימה.
וכאשר הייתה חולה הייתי יושבת לידה, מניחה מטפחת רטובה על מצחה, מגישה לה ומשרתת אותה, העיקר שתבריא, העיקר שתחזור לנדנד לי ואני, אני אוכל בשקט
להמשיך ולברוח.
לפעמים אני שואלת את עצמי: האם סלחה לי אחותי הקטנה? האם סלחה לאחותה הגדולה שהייתה כל כך מרושעת? אבל מצד שני, לזכותי ייאמר, שאם העז מישהו להציק לה, אם העז מישהו ללעוג לה או חס וחלילה להרביץ לה, תמיד הייתי שם, עומדת כחומת מגן בינה לבין שאר העולם, ואם היה צורך להרביץ גם את זה ידעתי מצוין. בשעת סכנה אמיתית תמיד אני לצידה, תמיד אחותה הגדולה.
