האוצר

האוצר

הנחל זרם בעצלתיים נושא על גבו את שארית היום לעבר מצולות השכחה. זרמתי לצידו בדילוגים. התפתלתי סביב לשלוליות העכורות וברכות עמוקות יותר עקפתי בזהירות, ניסיתי לשמר את שיווי משקלי על חומת האבן הגבוהה שתחמה את השביל מצידו השמאלי או על גדר האבנים המאולתרת שחצצה בינו לבין הנהר השוצף בעכירות בוצית.

התענגתי על קרניו האחרונות של יום סתווי, דילגתי לי מאבן לאבן, ניזהר לבל אפול למים, כאשר לפתע מצאתי אוצר.

לא האמנתי למראה עיניי. עשרים וחמש שנים שרדתי, חלקן טובות יותר, רובן טובות פחות, אך מעולם לא זכיתי בדבר כך סתם. לא בכוונה ולא במקרה, שום תפילה מתפילותיי לא נענתה, לא כאשר ביקשתי אח, לא כאשר התחננתי להורי ולא כאשר ביקשתי מהקדוש ברוך הוא, וגם לא כאשר חילקו הכל שווה בשווה. איכשהו תמיד הגיע אלי פחות ומה שכבר הגיע, נעלם או נגזל. לאוצר הזה אני לא אתן לחמוק.

הבטתי לצדדים בזהירות ווידאתי שאף אחד לא מסתכל, הנחל היה כמעט שומם, קבוצת דייגים הקימה המולה לא הרחק, ניראה היה שגם הם מצאו אוצר או דג שמן במיוחד וניסו למצוא דרך למשות אותו מן המים העכורים. בצד השני לא הרחק ממני ישבה אישה עם שיער חלק ארוך ומאפיר, אולי הייתה נאה בצעירותה ואולי לא, עבת בשר, רכונה ישבה על הספסל וכתבה נמרצות ביומנה, עסוקה מכדי להבחין בי או בנעשה סביבה, מקום מוזר לבחורה לשבת לבדה.

באטיות כמו ללא כוונה רכנתי תחתיי לכריעת בדואי במדבר קיפלתי את ברכיי והבטתי לכיוון הנהר, להקת אווזות עם אפרוחיהן התקדמה לעברי כמו חומה חיה בגעגועים עזים, וקולות נשיפה מאיימים, הושטתי את ידי למטה ובאופן טבעי ככל יכולתי הרמתי את השטר הכחול בזהירות, ותחבתי אותו לכיסי. האווזות הסתערו לעברי במקור מושט לפנים, מגנות בחרוף נפש על האווזונים הצמרירים שחסו בצלן, הרגשתי את לבי הולם ברקותיי כמו מערכת תופי טמטם וראשי היה סחרחר, נשכבתי על האבנים הקרירות, האור כבה.

“אתה בסדר?” שמעתי קול מבעד לערפל.

לאט, לאט התמונה התבהרה ודמות אישה רוכנת נגלתה מעלי, קווים חרצו את מצחה וזוויות עיניה האפורות, פלומה רכה עיטרה את שפתה העליונה.

"האוצר שלי!” כיסיתי את פי בידי החבולה.

“איזה אוצר?” היא החווירה, אספה את שערה ופנתה לחזור אל הספסל.

הושטתי את ידי אל כיסי ושם הוא נח לו האוצר בשקט ושלווה. הוצאתי ופרשת אותו למלוא אורכו, עיניי רואות ומוחי מסרב להאמין על מזלי הטוב.

מושלם!

כמעט מושלם, שטר שלם וחדש מלבד חתיכה קטנה שהייתה חסרה מהפינה, וכמה אותיות בדיו כחולה, זה שום דבר! הבטחתי לעצמי, מי כבר ישים את ליבו לכך?

“מצאתי!”

היא סבה לעברי, שיערה האפור הונף ברוח, עיניה נחו על האוצר ואז חדרו לתוך עיני. חיוך עלה וצף ממצולותיה, כן היא הייתה יפה בצעירותה.