מִלִּים כְּגֶשֶׁר לַנֶּפֶשׁ מקדישה לשמוליק כהן

מִלִּים כְּגֶשֶׁר לַנֶּפֶשׁ
 

מִלִּים נוֹלָדוֹת מִתּוֹךְ הַשֶּׁקֶט,
לִפְעָמִים כְּדֵי פָּשׁוּט לוֹמַר,
לְסַפֵּר סִפּוּר, לְצַיֵּר רֶגֶשׁ,
לָתֵת שֵׁם לְמָה שֶׁעָבַר.
 

אַךְ לְעִתִּים הַדְּיוֹ הוֹפֵךְ לְמַרְאָה,
וְהָעֵט מַפְתִּיעַ אֶת הַיָּד,
מִתּוֹךְ הַדַּף פִּתְאוֹם עוֹלֶה
סוֹד פְּנִימִי, עָמֹק, לְבַד.
 

אֲנַחְנוּ מַבִּיטִים פְּנִימָה, אֶל הָרוּחַ,
מַקְשִׁיבִים לַדֹּפֶק הַמִּסְתַּתֵּר,
וּמְגַלִּים בְּתוֹךְ מֶרְחָב פָּתוּחַ
אֵת מָה שֶׁטֶּרֶם יָדַעְנוּ לְדַבֵּר.
 

וּכְשֶׁאֲנַחְנוּ מְפַזְּרִים אוֹתָהּ הָלְאָה,
הַכְּתִיבָה הוֹפֶכֶת לְעוֹלָם,
נוֹגַעַת בְּמָה שֶׁלְּמַטָּה וּלְמַעְלָה,
וְרוֹקֶמֶת חּוּט בֵּין כֻּלָּם.
 

הִיא מְרַפְּאָה אֶת הַסֶּדֶק שֶׁבָּנוּ,
וְלָאַחֵר הִיא מִקְלָט וְנֶחָמָה,
מַזְכִּירָה שֶׁגַּם אִם בָּדָד הָלַכְנוּ –
יֵשׁ הֵד לַקּוֹל בַּנְּשָׁמָה.
~