אני פותח את הטלוויזיה ורואה מחול, שמלות ורודות מרקדות להם באהבה רבה למקצוע בין שדרות העצים הירוקים ברחוב שדרות רוטשליד בתל אביב, כנראה שיש איזשהו פרויקט מסויים לכבוד משהו, אם כבר אני מדבר על הרחוב המפורסם הזה, הוא השתנה רבות, תלו שם כל מיני מילים על השדרה של כל מיני אמנים בשירה, אותי לפחות זה משך ולא בפסלים נפסלו שם.
השמלות הוורודות שרקדו שם הם היו בנות 25, בוגרות ובשלות מספיק כדי לדעת מה היא מטרת הריקוד, לא מזמן ראיתי חצי מהם רוקדות ריקוד כאב אחר, כאשר שאלו אותם מה הפשר אותו ריקוד שרקדתן, הן צחקו וענו במבוכה תשובה מאוד ילדותית.
כבר חצי שעה שאני יושב מרותק למסך על ריקוד, אני לא בן אדם שרוקד וריקוד זה לא דבר שבאמת מעניין אותי, אבל היה שם משהו שמאוד משך אותי לצפות בזה, מדהים כמה שנושא מקרב ועושה עניין ואהדה בקרב הלקוח הצעיר.
אימי שתחייה התפלאה בזה שאני רואה את המחול הסגנוני הזה, "מה לך ולזה"? הסתכלתי אליה במבט סתמי, והמשכתי לראות את זה, זה פשוט מאוד ריתק אותי למסך אני רואה את המידע אודות התוכנית כתוב כאורוגפיה של כאב, מיטב הרקדניות רוקדות וממלאות אהדה...
קמתי מהספה להכין לי נס קפה עם עוגיה, בדרכי אני חושב שהם עשו מצווה מאוד גדולה, גם המפיק וגם הבמאי של כל הפרוייקט הוורוד הזה, בעיקר מי שהגה את הרעיון.
חוזר לספק התוכן הכואב עם ספל של נס קפה ופיסת עוגה ומרותק. כעבור שלושים דקות של ריתוק נשמע צלצול טלפון, חבר שלי התקשר אליי.
אתה שומע, יש סרט חדש של אדם סנדלר, משהו באמת ברמה, חייבים לראות את זה, אסור להחמיץ.
תוך כדי שהוא מדבר איתי ומקריא לי את תוכנו של הסרט הזה, רציתי לראות אם השידור הזה ישיר, והוא אכן משודר ישיר.
אמרתי לו שאני לא יכול, ניתקתי את השיחה, התלבשתי יפה וירדתי למטה לרכב שלי, מדליק את הרכב שם סידק של אחד הזמרים האהובים עליי, "אביב גפן" בעיניי אמן מדהים שאין כמוהו, אני לא מדבר עכשיו על השירה שלו, אני מדבר על התוכן של השיר יש לו שם ביטויים שבאמת אני מתפעל כל פעם מחדש ועם השנים הבן אדם יותר משתבח כמו יין פשוט ככה.
כעבור שלושתריבעי נסיעה+חניה שהחניה בתל אביב פשוט אין לי מילים להגיד עליה, הגעתי ליעד, שדרות רושטילד פינת הרצל בתל אביב, החנתי את עצמי שם, כיביתי את הטלפון וצפיתי במופע, האמת היא שלא רק אני הייתי לבוש בורוד במופע הזה היה שם התקהלות של 100 אנשים לפחות, השדרה טעמה את הצבע הוורוד, היו צריכים לצלם את זה מלמעלה, להגיד את האמת, ורק את האמת ורוד וירוק הולכים ביחד, בכלל ורוד שרוקד כמו גבר טיפוסי הייתי חייב להגיד מילה על הרקדניות שרקדו שם, מה לעשות מודה הדליק אותי.
אחרי חצי שעה השדרה התרוקנה מהורוד שנשאר שם טיפה, אני מוצא את עצמי מחזיק עלה חום יבש לצד עלים ירוקים טריים, אני בוחן את העלה מכל צדדיו, ומכל היבטיו, לחצתי עליו טיפה והוא נשבר אני מסתכל בתמונה של השבוי שעליו עשו את הריקוד, גופי פשוט הצטמרר ונשבר בדיוק כמו העלה, דמעות עולות ויורדות והגרון שלי חסום מטעם מתוק, דמעה נופלת על העלה השבור, ועוד דמעה נופלת על נמלה ורודה שהלכה שם, ככה במקרה. מחיתי את הדמעה שלי על חולצתי הורודה.
אני מסתכל על הנמלה הורודה איך היא לא יודעת מה לעשות עם הדמעה שנפלה עליה, לא התיאשה נאבקה עם עצמה והמשיכה ללכת ,אפילו לקחה איתה את החלק הקטן של העלה והמשיכה בדרכה האמיתית לכיוון של המנהרה שלהם.
אני תופס את הראש ויושב לי על הספסל הורוד שהיה שם ואומר אם אנחנו הישראלים היה לנו קצת מהמוסר עבודה של הנמלים לא היינו כחולים בכלל, וגם לא היינו כחולים, אנשים רבים שלא עובדים ניהיים חולים ומקבלים כל מיני אורחים בלתי רצויים בגוף רק מהמחשבות על הילדים או סתם מחשבות על ה"אה" ועל "דה". העבודה היא חיינו להבדיל ממה שרשום בחזית השחורה של אירופה "העבודה משחררת" ומה עם השבוי?
קמתי מהספסל הורוד שעשיתי בו כתם שחור והלכתי הליכות שחורות לכיוון של האוטו השחור שלי נתתי לגובה הכסף שחור פתק לבן ונסעתי, הוא צעק לי מאחור, "זהו נכנעת"?, אני צוחק עוצר את האוטו ואומר לו "אני בחיים לא נכנע בכלל זה הייתי במופע הזה כאורוגפיה של כאב". שם את היד בשפתיים ונישק אותה כמו שמנשקים את אלוהים, ואמר לי "סע לשלום, תיהיה לי בריא".
נסעתי משם הביתה בחיוך ורוד עד הגג עברתי דרך הטיפול שלי כדי לראות אם הוא שם, הוא לא היה שם אבל הוא השאיר פתק על השולחן, "למה אתה מחכה?"
פה אני באמת שלא הבנתי אותו.
חתיכת אטום.
אני שומע אותו במסדרון.
מה קרה, מה קרה, מה כבר אתה לא מבין תרוץ כבר, אתה פשוט מוציא אותי מהכלים.
מה כבר עשיתי?
תמחק את החיוך הורוד שלך, כי אתה פשוט אטום.
הצתתי המנוע של הרכב ונסעתי הביתה בתהייה.
אבא שלי אחרי כמה זמן פתח את האוטו כדי לבדוק משהו, אחר כך הוא עלה לבית בעוד שהוא מחזיק שמלה ורודה עם כתם שחור.
