בפרק הקודם הוזמן רבי זוכמן
למדריך החתנים כדי ללמוד על
"מכחול בשפופרת"
בין כך ובין-כך, קרא הרבי מפראג לרעייתו הרבנית ואמר לה בהאי לישנא: "שורהל'ה, רצוני שתפגשי מחר בבוקר ברגינה רעייתו של רבי זוכמן, ותלמדי אותה מספר הלכות, ובעיקר הלכות פרו ורבו שאין לה יד ורגל בהם". עוד הוסיף הרב בקריצה רבת משמעות, כמו והאדם ידע את חוה אשתו, כמו ויבוא יעקב אל רחל, "נו.. הן יודעת את מה לעשות הלא כן ?"
"כן. הבנתי את דבריך רבי קדוש. כך יקום וכך יהיה".
בבוקר המחרת עת רבי זוכמן יצא עם עגלתו וסוסתו אל מקום אשר יאספו שם העגלונים המבקשים פרנסה לביתם, יצאה הרבנית שורל'ה אל ביתו הדל של רבי זוכמן לפגישה שלא מן המנין - ושאינה מזומנת לה - לתור אחר מזור לבעיות הבינו-לבינה של רגינה ומוישה זוכמן.
לאחר נקישה או שתיים על הדלת ניצבה רגינה בכניסה, תוהה על המבקרת הבלתי קרואה מאין באה ולאן תלך. לאחר דברי נימוסין ומעט פרשנות של "צמאה אני ומבקשת כוס מים" הצליחה הרבנית לתקוע יתד בתוך ביתה של רגינה.
"ואיפה ילדייך?" שאלה הרבנית שורל'ה, מסובבת בכחש את רגינה והולכת סחור-סחור עד אשר הגיעה אל מחוז חפצה. הסבריה לרגינה נחלו הצלחה לאמור: כה תעשי בעת ערב עת מוישה יעלה על יצועך. נגיעה כאן נגיעה שם - כך, כבדרך אגב - אמרה לה. מעט לכאן ומעט לכאן , והרי הוא בידך כחומר ביד היוצר. "אולם היום", אמרה הרבנית, "לכשיאמר מוישה שהולך הוא ללמוד לילה בכולל, אל תניאי אותו מכך אלא אחלי לו ברכה."
נתבקשה שורל'ה ע"י רגינה להתעכב מעט, אך אמרה שאין עיתותיה בידיה.
ויהי בעלות המנחה
ויהי הערב לבוא, ומוישה זוכמן הגיע מפועלו, נטל ידיו, סעד פת ערבית, ואמר לרעייתו שהולך הוא היום ללמוד בכולל עד לאחר חצות - כנהוג בכל הימים הסמוכים לחג מתן תורה להיות נכונים ליום הגדול והנורא, עת הישמע קולות וברקים וקול שופר.
אולם זו פעם ראשונה בחייו שרבי זוכמן הוציא דבר שקר מפיו. כך אמר לו הרבי שהיום יִלַווה ל"מוטל הגנב" אל מדריך החתנים כדי ללמוד ולהשיג דעת בכל הנוגע לקיום מצוות "פרו ורבו". כפי רצון הרבי הקדוש ואת דבר הרבי הקדוש איש אינו משיב.
לא חלפו אלא דקות אחדות ובפתח הבית ניצב לו מוטל הגנב אשר הודיע לרבי מוישה כי הם הולכים ללמוד., כך בקול רם כדי שרגינה תשמע שאכן הם הולכים ללמוד.
שעות אחדות קודם לכך ביקר מוטל הגנב אצל מדריך החתנים הידוע בהצלחותיו הרבות להעביר את עיקרי תורת פרו ורבו מבלי שיתחלל שם שמיים. רמזים רבים היו לו וכך כל בר דעת יוכל להבין את שצריך לעשות.
הנסיעה אל מדריך החתנים ארכה שעה ארוכה, עד כדי שרבי זוכמן כמעט התייאש, אולם מוט'ל שכנע אותו שהתוצאה משתלמת ואם הוא רוצה בן, עליו לשמוע לדברי הרבי הקדוש ואכן לאחר דקות נוספות עמדו בפתח ביתו של המדריך המפורסם, רבי שמואל וייס.
בידו של מוט'ל כבר הייתה תעודה מרשימה מאת הרבי הקדוש האומרת שרבי שמואל ויס גומל חסדים ומצווה לקבל הדרכה ממנו. ואכן רבי זוכמן נכנס אל המדריך למשך כחצי שעה, ויצא משם כשפניו סמוקות מעט, וחזר אל ביתו.
הקיץ חלף ביעף. יום רדף-יום. חגי תשרי חלפו להם. והשלכת כמעט לא הורגשה. החורף רדף אחר הסתיו והשיגו ללא קשיים מיוחדים.
זה היה אחד החורפים היותר קשים שידעה ירושלים. חורף מיוחד במינו. קר מן הרגיל וצינת חודש טבת קשה מן הקשים. שנה בת "שני אדרים". "שנה מעוברת" הייתה. כך גם רגינה. מעוברת הייתה וכריסה בין שיניה. רבים היו ספונים בביתם ובכללם העגלונים שפרנסתם פחתה. אולם לרבי זוכמן נמצאה הפרנסה בשפע בשל קשריו עם ספקי הנפט והסולר לחימום הבית.
את תפילותיו המשיך בכוונה רבה כבימים ימימה ולא החסיר אף לא תפילה אחת. אף לא בימים בהם נערם השלג והגיע ל שמונה טפחים. פעמים שהיה מִנְיָן ופעמים שהשמש ר' שרול היה לבדו ואין איש אתו מלבד רבי זוכמן. אולם בתפילת המנחה - כבדרך פלא – תמיד נזדמנו לו עשרה אנשים לתפילה. רבי זוכמן הקפיד במיוחד על תפילת המנחה, וזו גמלה לו, ברוב עם הדרת מלך. ידע שאליהו הנביא נענה בתפילת המנחה. ידע את חשיבותה של שעת רצון.
הניצנים נראו בארץ עונת האביב הגיעה. לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ. פריחה ולבלוב היו מנת חלקם של אנשי ירושלים, מעין פיצוי על החורף הקר והקשה.
ביומו האחרון של חודש אדר ב' - של אותה שנה - כרעה רגינה ללדת. ובשעה טובה ומוצלחת ילדה בן זכר שזיו פניו האיר את בית היולדות בבית החולים "ביקור חולים" - מהלך דקות אחדות משכונת "מאה שערים".
ויהי ביום השביעי, לאחר תפילת שחרית, דפק ר' שרו'ל על תיבת בית הכנסת, לאמור: הודעה חשובה.
"מחר בע"ה" אמר ר' שרול השמש "לפני תפילת המנחה, תתקיים ברית המילה לבנו של רבי זוכמן".
"מזל טוב ! מזל טוב !" נשמע מכל הָעֲבָרִים, ואחדים הביעו תמיהה על השינוי במנהג, שכן דרכם של המתפללים לקיים ברית מילה לאחר תפילת השחרית, אולם ר' שרו'ל הודיע כי זהו רצונו של רבי זוכמן ורצונו של אדם הוא כבודו.
וכך היה. בית הכנסת הגדול שליד השטיעבלעך לבש חג, ליד כסא הסנדק, נעמד המוהל שכלי מלאכתו פרושים לפניו: מיני משחות, אגד-מדבק וחומרי חיטוי וכמובן סכין המוהלים. בעזרת הנשים ממתנת הייתה רגינה עם הרך הנולד.
הכל עמד מלכת. פרט לשעון האורלוגין שהשמיע את נקישותיו בזו אחר- זו. הדקות חלפו במהירות. החמה נתלתה בראשי האילנות ודומה היה שתשקע לפני זמנה. רבי זוכמן זכר את חלומו ואת "משפטו" בבית הדין העליון. אמר לקהל המתפללים "הבה נתפלל מנחה, הסנדק של בני צריך להגיע מארץ רחוקה". אין איש מזקני ירושלים שישכח מה חגיגית הייתה תפלת מנחה של אותו יום. וכשנסתיימה תפילת המנחה, נותרו דקות אחדות בלבד לשקיעת החמה. ההתלחשויות מכל עבר נשמעו כזמזומן של הדבורים, כיצד יכול רבי זוכמן לדחות את הברית ליום התשיעי, וכזאת לא הייתה בבית ישראל, וכן על זה הדרך מסה ומריבה, מצווה ומרי-בה.
הס הושלך בבית הכנסת אל פתח הבית הקדוש נכנס אדם בעל הידור רב, לבוש בחלוק לבן - 'קיטל'- כדרכם של בעלי סנדקאות, ופנה ללא אומר ודברים ונתיישב על הכסא המוגבה. רבי זוכמן לא ידע את נפשו מצער. מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן? והרי אין זה רבי מנדל! איש אחר הוא ! וכיצד יעבור על השבועה שנשבע בבית הדין? הן שטר השבועה בכיסו ?
רבי זוכמן לחש דבר מה באוזנו של הסנדק, והלה הוציא מכיסו שטר דומה לשטר שבידי רבי זוכמן. רבי זוכמן היה נסער ולפלא היה הדבר בעיניו : "מנין לך השטר הזה? והרי אינך רבי מנדל?" שאל רבי זוכמן.
"נכון שאיני רבי מנדל" אמר האיש. "אך קניתי הימנו את הסנדקאות, והרי חתימתו למטה. ועתה הבא את הילד לפני שתשקע החמה". סיים הסנדק את דבריו.
רבי זוכמן הרים את ידו כמסמן לרגינה למסור את הילד, ובד-בבד אמר לסנדק: "אמסור לידך את הילד ואתה תמסור לידי את השטר". וכך, בעסקת חליפין, נמסר שטר-השבועה לרבי זוכמן, התינוק לסנדק. וברית המילה אף היא נתקיימה במועדה: המוהל ברך את הברכות הראויות ומל את הילד. וכשגמר לפרוע, שקעה החמה.
לסעודת המצווה שזמנה נתקצר, הוגשו מיני מזונות ומעט תופינים. ולכשהחלו להתפלל תפילת ערבית רצו לכבד את הסנדק בתפילה להיות לחזן, לא היה זה בנמצא, גז חיש ונעופה, נעלם - כאותו רבי מנדל שנעלם לפני כשנה. ממש באותו מקום.
למחרת היום, משנסתיימה שבועתו, הגיע רבי זוכמן לבית דין צדק וביקש מהספרא דדיינא את עותק שטר השבועה. לאחר דין ודברים, ולאחר שרבי זוכמן הראה באותות ומופתים כי קיים את תנאי השטר, ניתן לו ההעתק ע"י הדיין.
עתה משהגיע לביתו רצה לקרוע לגזרים את שלוש השטרות ובכך לבטל גזר דין של מעלה, אך מה רבה הייתה פליאתו כאשר השטר מבית הדין היה ריק כדף חלק. להפתעתו גם שני השטרות שהיו בכיסו היו ריקים . אותיות שפרחו להן באוויר.
"אם כך", אמר רבי זוכמן, "לא היה רבי מנדל, לא היה הרבי מפראג, ואולי, בדוחק שבדוחק, היה "מוטל הגנב", בדוחק. אין זה, כי אם מהרהורי לבו ראה".
סוף דבר.
יודעי דבר, רושמי רשומות ומחשבי חישובין שבירושלים אמרו, שבאותו היום – יום ברית המילה של בנו של רבי זוכמן – ישב על כסא הסנדקאות, עוזרו האישי של אליהו הנביא, אם לא למעלה מזה.
