כנסה ללאגר הגדול
אחרי כשבועיים של סיוט וסבל הכניסו אותנו למחנה ריכוז "קונצנטרציונסלאגר" שהקים המשטר הנאצי, זהו מתקן כליאה רחב ידיים, שנועד במקרה שלנו ליהודים, ושימש גם לעבודות כפייה (מחנה עבודה), וגם להשמדת יהודים. המחנה הענק היה מחולק לשני חלקים נפרדים, המלוכלך והנקי. הכניסו את כולנו לחלק המלוכלך. בכניסה נאלצנו להשליך את כל חפצינו ואת כל בגדינו לרשת מרובעת ענקית, וכשכולנו ערומים אילצו אותנו להיכנס לאולם רחצה ענק. היינו בחרדה, מפני האיום לסכנת חיים, הרגשנו חסרי אונים, בתחושה קשה ובלתי ניתנת לשליטה של חרדה משום שהיינו בטוחים שמטרת הגרמנים להכניס אותנו לתא הגזים ואלה הם הרגעים האחרונים שלנו עלי אדמות. תאי גזים היה האמצעי בתוכנית הפתרון הסופי של הנאצים להשמדת יהודי אירופה במהלך השואה. תא גזים הוא תא ארוך שמספיק ל-100 עד 300 אנשים, לאחר שהאנשים היו מוכנסים עירומים ולאחר מקלחת במים חמים שסייעה לפתיחת הנקבוביות בעור, הגרמנים היו זורקים או מזרימים את גז החנק מסוג ציקלון B פנימה. אחרי התהליך הזה היו הגופות נלקחות לשריפה במשרפות. (בתחילה היו זורקים אותם לבורות אך בשל מצוקת מקום החלו בשריפת הגופות) . נצמדנו זה לזו, אמא החזיקה בידי כדי להרגיעני. הגרמנים דחפו אותנו לחדר ההמתנה, לא רצינו להיכנס למקלחת בשום אופן, הגרמנים התחילו לצעוק עלינו אף אחד לא זז ממקומו. הכו אותנו באלות, ודחפו אותנו בכוח פנימה לאולם המוארך הענק ומפחיד, היינו צמודים זה לזה, התביישתי נורא על יד אמא וכל המשפחה- לראות אותם ערומים.
נעלו את הדלתות ופתחו עלינו את הברזים, מהברזים שהיו צמודים זה-לזה התחיל לזרום בכול העוצמה מים קרים ולחילופין מים רותחים. דרך החלונות הקטנים שהיו על הדלתות הסתכלו הגרמנים ונהנו לראות את סבלנו והעוני שלנו. רעדנו מפחד וספרנו את הדקות מתי יגיע הגז הרצחני. אולם זה לא הגיע. אחרי שהשתעשעו איתנו כשעה, פתחו את הדלת מצידה השני של ה"מקלחת" לכוון אולם שמשני צדדיו ישבו גרמנים גברים ונשים בחלוק לבן. אנחנו הלכנו ערומים ורטובים אחד אחרי השני בשורה, מסרנו את הפרטים האישיים שלנו, עברנו בדיקת כינים על הראש ועל המפשעות. לי עדיין לא גדלו שיערות במקום זה כך שהבדיקה הייתה מהירה, צילמו אותנו, התיזו עלינו ד.ד.ט. הרופא בדק אותנו ורשם עם גיר צבעוני אות סימון על החזה. היו שתי יציאות מהאולם- אות מסוים יצא מהדלת שאנחנו יצאנו למחנה "הנקי" יצאנו שרופים מהמים הרותחים ומושפלים מהבדיקה. אותם האנשים שהיו מסומנים באות אחרת יצאו בדלת אחרת, בעיקר זקנים, חולים ובעלי כושר גופני ירוד. אחרי היציאה קיבלו איזו זריקה שגרמה למותם המידי. (אני כמובן ולכל אורך הדרך צמוד לאמי) רצנו לרשת הענקית שהכילה את כל החפצים והבגדים שלנו ואדי גז (אני חושב (Cyanide התרוממו מהערימה. בעיקר הנשים התנפלו ראשונות על הבגדים וחטפו מה שבא ליד כדי להתלבש כמה שיותר מהר. מרגע זה היה לנו הכבוד להכיר מרכיב נוסף במערכת- את האוקראינים. (בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה אוקראינה נכבשה כולה על ידי הצבא הגרמני. על שטחה הוקמו גטאות, יהודיה נהרגו בהמוניהם על ידי יחידת ה-אס אס ומשתפי פעולה אוקראינים. אוקראינים רבים (במיוחד במערב אוקראינה) קיבלו את הכובשים הגרמנים כ- "משחררים", שיתפו עמם פעולה והשתתפו ברדיפת היהודים וגם בהשמדתם, סך הכול על פי ההערכות כ-1.5 מיליון יהודים נרצחו על אדמת אוקראינה בתקופת השואה, הם היו מנוולים וממש חיות יותר מכולם היה להם שוט בידיים ובזמן שחיפשנו את בגדינו וחפצינו הם הרביצו לנו עם השוט ללא רחמים על התחת הערום וחגגו ונהנו מכול מכה. בסופו של דבר התלבשנו, האוקראיניים לקחו אותנו לצריפים בחלק הנקי של המחנה, וחילקו אותנו לפי המקומות הפנויים.
אילוסטרציה
המשפחה שלנו ועוד כמה מכרים כולל הרב ד"ר Dohany. מ-Kiskunhalas. שהיה אתנו הוכנסנו ביחד לברק מסוים. המיטות היו מיטות קומתיים מעץ. אני קיבלתי מיטה מעל אמא. הייתי מאוד מאושר להיות בקרבתה, המיטה הייתה מקום אידיאלי בו חיות יוכלו להתחמם בעיקר הפשפשים, מסוג פשפשי המיטה. הבוגרים הם טפילים מוצצי דם המתוודעים לאדם, בשל היותו בעל דם חם. אבל כנראה הם אולפו על ידי הגרמנים במיוחד למצוץ דם יהודי. היו ג'וקים בגדלים שונים, ובעיקר כינים שהם גם טפילים המוצצים דם מסוגים מגוונים בעיקר כיני ראש. הן נטפלות, לעתים, אף לגבות, לריסים, לשפם או לזקן ולבית השחי. כול אלה היו מאוכלסים בתוך המיטה, והמתינו למועמדים לתזונה. החרקים והלכלוך היו חלק מהמיטה שלנו בקיצור היינו מבורכים בחלק הנקי של המחנה בכול סוגי החרקים שמסוגלים לעקוץ ולמצוץ דם יהודי. תמיד היינו רעבים, צמאים ומלוכלכים ומלאים כינים. הגרמנים הורו לנו למרוח את הצריפים בזפת חם שהיא נוזל שצבעו שחור, המופק כתוצר לוואי לפחם, שחיממו עם אש מתחת לחביות. היה מסריח, עבדנו בלי הרבה בגדים בגלל שאי אפשר היה לנקות אותם מהזפת ולא היה תחליף, עבדנו בלי חולצה והזפת שטפטפה עלינו מכול הכוונים שרפה את גופנו והינו מלאים בכוויות. העבודה התבצעה מתחת עיניהם הבוחנות של השומרים האוקריינים שעודדו אותנו לעבוד מהר במכות נמרצות עם השוט. במחנה הזה היה גם אירוע חריג ביותר, היה בינינו זוג מאוהבים: ד"ר אדם אשטואן וכלתו יוסף לילי. לפי כול הסימנים והשמועות הסיכוי שלנו להישאר בחיים היה כמעט אפסי, לכן הם החליטו שברצונם למות כבעל ואישה. בני הזוג התייצבו בפני הרב שלנו, ד"ר דוהן, שערך בסתר טקס דתי של כניסה בברית הנישואים. במרכז המחנה היה מבנה עגול ענק וגבוה עם דלת ברזל כבדה ותמיד נעולה ומתוכו נשמעו קולות מוזרים יללות, ובכי, פעם הזדמן לי להציץ פנימה, המראה והריח היה נורא. המבנה היה הצינוק, תא לא כול כך גדול, נטול חלונות, מלא בשלדים רזים שהיו פעם בני אדם שזחלו על הרצפה והוציאו קולות בלתי מובנים, אלה היו אנשים שהשתבשה דעתם והיו המועמדים בהקדם למות. הם היו חולי נפש וכדי לבודד אותם משאר אוכלוסיית האסירים הוכנסו למבנה הזה. הם היו במגע רק עם אנשי רפואה הנאצים שהתעללו בהם. בצינוק הזה בילו את כל זמנם עד הוצאתם להורג. לא רחוק מהמקום הזה היה קיר בטון ארוך עליו העמידו את האנשים להוציא להורג, הקיר היה מלא דם. אחרי שבועות של סבל רעב והשפלה התחילו הגרמנים לקחת קבוצות למחנות עבודה שונים וביניהם גם אותנו.
Mosbirbaum
אותי עם משפחתי בנוסף עד כ-100 יהודים לקחו ל- Mosbirbaum -בית זיקוק ענק, מפעל תעשייתי העוסק בעיבוד נפט גולמי כמו בנזין- סולר עבור הצבא הגרמני. סמוך למפעל היה כפר קטן שתושביו עבדו במפעל. דחסו אותנו לבנין מוזנח של כ - 5 קומות במיטות קומתיים הכול היה מלוכלך, אבל אחרי שניקינו המקום היה ראוי למגורים. האוכל היה דל ומעט אבל סביר, במקום הזה כל היהודים נלקחו לעבודות שונות אבל אחרי העבודה כשחזרנו "הביתה" יכולנו לנוח והייתה פרטיות. הבניין היה מגודר עם גדר טייל גבוהה ובשער עמד חייל גרמני יחיד מהיחידה "Wermacht" מבוגר וגבוה עם גב עקום שהתנהג בצורה אנושית, כלומר, אף פעם לא העליב אותנו, לא הציק לנו ולא שמר עלינו מעבר לרצוי. המקום הזה היה ממש גיהינום אולם מבחינה אחרת לגמרי. מפעל הדלק היה מקום אסטרטגי והמפציצים האמריקאים ביקרו אותנו כל יום יותר מפעם אחד, הטילו פצצות על מטרות קרקע. לכל אורך הרחובות במפעל היו חביות שמהם יצא צינור עם ראש של טוש למקלחת, וכשהייתה אזעקה הגרמנים פתחו את הברזים אחרי כן יצא מהחביות ענן לבן עם ריח חריף ואחרי כמה דקות כל המפעל היה בערפל לבן ואי אפשר היה לראות יותר ממטר אחד. (דווקא אני אהבתי את הריח החריף של החומר) כך הם רצו לבלבל את האויב, אני לא יודע כמה זה עזר.. שמענו את המנועים של המטוסים הכבדים מעלנו שהיו עמוסים בפצצות ענקיות וכשהגיעו מעל המפעל הורידו את המטען בכמויות כאלה שאי אפשר לתאר. מי שלא עבר את ההפצצות לא מסוגל אפילו לדמיין לעצמו את התחושה שעוברת על האדם, לפעמים באו 6-7 גלים, האדמה רעדה ההתפוצצויות היו עזות, אבק אש מוות וריח של שריפה התערבבו זה בזה. גופות וחלקי גופות היו מפוזרות בכל עבר, הרס ומוות בכל מקום. פצצות ענקיות מפוזרות שחלקם לא התפוצצו וחלקם היו מכוונות להתפוצץ מאוחר יותר. במשך הזמן נהייתי מומחה בתחום זה ואמא מסכנה תמיד הייתה בעצבים אחרי ההפצצה בגלל שהיא ידעה שאם לא נהרגתי בטוח אני יושב ורוכב על אחת הפצצות הענקיות. זה חזר על עצמו יום-יום לפעמים מספר פעמים ביום במשך חודשים. אנשים מתו כמו זבובים וההרס היה עצום אבל המפעל איכשהו המשיך לתפקד.
הראשון שברח לתפוס מחסה אחרי האזעקה היה תמיד החייל ששמר עלינו בשער, אחרי שהוא נעלם אנחנו הוצאנו את השער ממקומו, כולנו רצנו לאיזה מקלט שהיה הקרוב ביותר לתפוס מחסה כשהיינו בעבודה חיפשנו מקום בסביבה הקרובה. אני זוכר באחת ההפצצות מצאנו מקום במקלט שצורתו היה – L. חכינו כמו תמיד שהזעם יעבור. הפצצות ירדו כמו גשם האדמה רעדה וכרגיל כאילו הגיע סוף העולם, המקלט זז לכל הכוונים ופתאום בום אדיר ושקט. אמא שכבה עלי כהרגלה בזמן ההפצצות והגנה עלי בגופה. הורדנו מעצמנו את האדמה והאבק שכיסה אותנו וראינו שחלק מהמקום נעלם, התברר שהצד השני של המקלט שלנו קיבל פצצה וכול אלה שהיו שם (לא יהודים) נהרגו. אני זוכר מקרה נוסף, שמענו אזעקה ,אמא ואני רצינו להיכנס לאחד המקלטים הציבוריים אבל התושבים הגרמנים לא נתנו לנו להיכנס, אמרו שליהודים אין כניסה המשכנו לרוץ אולם לא יותר מ-30-40 מטר בגלל שההפצצה התחילה, לכן ירדנו לשולי הכביש ונשכבנו בתעלה וכרגיל אמא עלי, אחרי שהגהנום עבר, חזרנו באותה הדרך למחנה וראינו שלמקלט שממנו סילקו אותנו אין זכר ובמקומו בור ענק ומסביבו מפוזרים אבריהם של התושבים שלא רצו לארח אותנו. במשך הזמן הגענו למסקנה שאין שום צורך או הגיון לרוץ או לחפש מקום מבטחים הכול תלוי במזל לאן נופלת הפצצה. גם למדתי שאין מה לפחד ולא להיכנס לפאניקה. כל עוד שומעים את הצפצוף של הפצצה נופלת, או את הבום סימן שאני חי ושהפצצה נפלה במקום אחר. במידה שלא שומעים כלום שוב יש שתי אפשרויות: או שהפצצה נגמרה או שנפל עלינו. וזה קורה כל כך מהר שלא מספיקים לפחד או להרגיש דבר. מי שעבר תאונה או פצע את עצמו יודע שממש באותו שנייה של האירוע לא מרגישים דבר, שהכאב מופיע כמה זמן מאוחר יותר. במקרה שהאדם שנשאר בחיים ובמקרה שהאדם מת הכאב לא יכול להופיע בגלל שאין אצל מי.
שטח המפעל היה, כמו פניו של נער מתבגר, מלא סימני נפילות. במשך הזמן התרגלנו למצב, לכל דבר ניתן להתרגל אפילו לגרוע ביותר. על יד המחנה הייתה חבית או דוד ענק ריק העשוי מפלדה עבה, כשאמא לא הייתה בבית בזמן ההפצצות, אימצתי את החבית כמקלט והיה מצחיק כשנפלה פצצה בקרבת המקום מההדף המקלט שלי (החבית) התחילה לרקוד ולהתגלגל לכול הכוונים ואני בתוכו בהתאם לכוון. אמא מצאה מקלט במקום עבודתה. אני זוכר יום אחד באנו הביתה (איזה מוזר,אני כותב "הביתה") ומצאנו פצצה ענקית שוכבת באחת המיטות. הפצצה עברה 5 קומות, נחתה ונעצרה בקומה ראשונה על אחת המיטות אצל משפחה מעירנו. אני שהייתי ידוע במחנה כמומחה לפצצות בדקתי אותה ראיתי שהשפיץ שלה הייתה בצבע מסוים ולפי זה, מתוך ניסיון, קבעתי שלא מדובר בפצצה עם השהייה ואין צורך לברוח אלא להזמין את מסלק הפצצות. במקרה גם צדקתי. מול המחנה שלנו כ-200 מטר היה מחנה שבויים שהוקם על ידי הגרמנים, ושימש למעצר שבויי מלחמה של חיילים אנגלים, אמריקאים, וצרפתים. במחנה היו כ-50 צריפי עץ והם התגוררו גם באוהלים צבאיים בחלקו האחורי של המחנה ששמשו למגורים. להערכתי כילד היו כ-1000 איש, הם היו "דפוקים" כמונו אולם קיבלו יחס טוב יותר עקב ההסכם הבינלאומי בקשר לשבויי מלחמה והצלב האדום השגיח פחות או יותר על ביצוע הסכם. הם גם קיבלו מידי פעם חבילות ומכתבים מהבית ובהם סיגריות ושוקולדים.
באחד הימים נתפסתי על ידי הגרמנים בגניבה. הם הרגו אותי במכות עם הכת של הרובים ועם מקוש, שהיה בנוי מידית העשויה מעץ שבראשה ראש כבד מברזל מושחז בשפיץ המיועד לפורר אבנים. בתוספת לקינוח השלימו את העבודה עם בעיטות של המגפיים, ואחרי שהייתי חצי מת (כך סיפרו השבויים האנגלים שראו את המקרה) זרקו אותי לאיזה בור עמוק ועזבו את המקום. בתחתית הבור נשמתי בכבדות בגלל להט האוויר ובגלל המכות הנמרצות, חשתי עצמי שוקע במעמקי האדמה לא ידעתי מה בכלל נותר ממני ואיבדתי את הכרתי. אחרי שהתרחקו החיילים הגרמנים, שבויי המלחמה האנגלים והצרפתיים ירדו עם חבל לבור הוציאו את גופתי המתה וטיפלו בי. התעוררתי חבול עם ריח של תירס שרוף כשפקחתי את עיניי האדומות והכואבות מצאתי את עצמי שוכב בשדה תירס על גדותיו של ערוץ נהר יבש המתפתל בין הגבעות החשופות בחברת אנשים לא מוכרים ולובשי מדים שונים מהגרמנים, מול מדורה שבין הלהבות מונחים תפוחי אדמה ותירס ומסביבו שבויי מלחמה חיילים אנגלים וצרפתים יתכן גם אמריקאים. הם הוציאו לי תפוח אדמה מהאפר, לקחתי את תפוח האדמה מידי החייל השבוי פשפשתי בכיסי אחרי האולר הקטן שלי שתמיד היה צמוד אלי, ניקית אותו בשרוול החולצה המלוכלכת שלי התפוח התלכלך עוד יותר. החזרתי אותו אל האש והוצאתי תפוח אחר, נקי יותר, לקחתי את תפוח האדמה בידיי המלוכלכות והמאובקות, חתכתי אותו לשניים, ושוב לשניים ואחר כך כל פלח לשניים וקירבתי אותו אל פי. שיני הקדמיות נשרו מהמכות וניסית לנגוס בתפוח האדמה השרוף והחם בניבי. כאב חלף בלחיי הנפוחות והסדוקות. התפוח אדמה היה חם ומתוק. כיווצתי את אפי החבול ונגסתי אותו בהנאה. היו לי הרבה פצעים פתוחים בעיקר מהמקוש בגב התחתון ובישבן, עקב המכות הממושכות שחטפתי מהגרמנים. החיילים טיפלו בפצעים שלי ואחר כך לקחו אותי ביד (בגלל שלא הייתי מסוגל ללכת) למחנה שלהם החזיקו אותי וטיפלו בפצעים שלי ומילאו לי את הבטן עם שוקולד שקיבלו מהבית בחבילות עד שהייתי מספיק חזק לעזוב. אמא מסכנה חיפשה אותי לשווא, בסוף נודע לה שאני חי ויחסית בריא ונמצא אצל שבויי המלחמה. אמא הייתה בשוק ובפחד כשנעלמתי אבל זו לא הייתה פעם ראשונה וגם לא האחרונה ותמיד חזרתי או החזירו אותי שלם או מפורק. גם הפעם חזרתי באמת למחנה אומנם חצי מפורק אבל כפיצוי על הסבל של אמי הבאתי לה ערמת שוקולד וממתקים שקיבלתי מהשבויים. הם נשארו הידידים שלי ביקרתי אותם בהמשך והם נתנו לי שוקולד. המעניין היה שמההפצצות, דרך נס, אף אחד מהמחנה של היהודים לא נפגע וההרוגים והפצועים הרבים היו בעיקר מהנאצים ומקרב האוכלוסייה המקומית. האבדות שלנו היו כתוצאה ממוות "טבעי".
