אמנות.

אנחנו שתמיד מביטים

בוערים את החלום.

מי מאיתנו שקרה ותמרן

זגזג

החליף

ממשבצות המסגרת

והמשבצות שמחוצה לה

אולי לעד יבער

ולעולם לא יבוא לכדי סיפוק.

אנחנו שחסרים את היכולת

לחיות את חיינו לעצמנו.

שזקוקים לתגובה

שזורקים צלחות מעופפות

ושוכחים כי לעתים מדובר

בכדור חד כיווני.

שמתוסכלים באופן תמידי

שמבוקרים מעולם, עד עולם

שמוכרחים

כמו לאכול, כמו לשתות, כמו לנשום-

להתפשט

לנופף בידיים

לצעוק ולהתעוות

עד שהם ישמעו.

אנחנו שרגישים יותר, כן,

למה שקורה מסביב.

שמקשיבים מהר יותר

שמביטים מייד.

אנחנו שאף פעם לא יודעים

אבל תמיד חייבים להתווכח.

אנחנו זעקה

ונפשנו זועקת אל החוץ.