גב' וולף
מטח האבנים שניזרק על הצריף הקטן לא העיר אף אחד באותו לילה חשוך וגשום. רק אישה זקנה ובודדה שכבה במיטתה רועדת מפחד ומחכה שמטח האבנים ייפסק. קראו לה גב' וולף, איש לא ידע את שמה הפרטי. היא הייתה גבוהה ורזה ומבט כחול וקשה ניבט מעיניה. מידי בוקר הייתה צועדת ברחוב, זקופה, נקייה ומסודרת. ידיה הגרומות אוחזות בעיתון שרק לקחה מבנין הדואר הקטן, שערה הלבן אסוף בסיכה מעל עורפה ופניה רציניים. מעולם לא חייכה, או עמדה לשוחח שיחת חולין עם אחד החברים. רק עם בנה גרשון דיברה.
סיפרו שעברה את השואה והייתה במחנה ריכוז בגרמניה. קצת פחדנו מימנה, מהמסתוריות שעטפה אותה ומהספורים הלא ברורים ששמענו מסביב.
הצריף הקטן בו היא גרה שכן ליד השביל המוביל לבית הספר והיה מרוחק קצת מבתים אחרים. מידי יום בעוברי ליד צריפה בדרכי ללימודים, ראיתי אותה מנקה את החצר שמסביב לביתה, מטאטאה את המרפסת הקטנה ומשקה את הגינה בצינור ארוך שהיה מחובר לברז בחצר של גרשון בנה.
גב וולף יכלה לחיות חיים טובים ושקטים עד יומה האחרון אלמלא אנו הילדים שמיררנו את חייה. היינו צוחקים עליה, לועגים לה וקוראים לה בשמות גנאי. מצביעים עליה באצבע כאילו לא הייתה בן-אדם בעל רגשות ומחשבות. היא בדרך כלל הייתה ממשיכה בדרכה, מתעלמת מאיתנו לחלוטין ואף עצב לא נע בפניה, כאילו לא שמעה אותנו בכלל.
כאשר ירד הערב ועברנו ליד צריפה הקטן, היינו זורקים עליו אבנים. זה היה משחק שלא פעם אחת גרם לניפוץ הזכוכית בחלון ביתה. מטח האבנים שזרקנו גרם לרעש מחריש אוזניים והוא שהוציא את גב' וולף החוצה. היא נראתה מבוהלת מאוד, שערותיה הלבנות היו פרועות, "תסתלקו מפה, לכו לכם הביתה" צעקה. אנחנו כמובן ברחנו לכל עבר, אבל זה לא מנע מאיתנו לחזור למחרת בלילה לביתה ולהרעיד שוב את השכונה במטח האבנים שעה ארוכה.
באותו לילה חשוך וגשום, כהרגלינו זרקנו אבנים על צריפה ופתאום נפתחה הדלת ובפתח לא עמדה גב' וולף כמו תמיד, אלא בפתח עמד בנה, גרשון. נבהלנו והתחלנו לברוח. גרשון לא וויתר והחל לרדוף אחרינו. ברחתי בכל כוחותיי. רוצי, אמרתי לעצמי, יותר מהר, הוא מתקרב אלייך. לא ידעתי לאיזה כוון לרוץ העיקר היה להימלט מגרשון הרודף. במנוסתי, מבלי משים דרכתי בתוך גינות מטופחות, רמסתי פרחים, הבהלתי תרנגולות ישנות בלול, נכנסתי לזבל של פרות שנמרח על נעלי ההתעמלות שלי, רצתי ורצתי, נשימתי נעשתה כבדה מאוד וכבר לא היה לי יותר כוח... ואז שמעתי צעקה מסמרת שיער, זה היה אילן, אחד הילדים. גרשון הצליח לתפוס אותו.
אילן צרח בקולי קולות, אבל ברגע שהוא נתפס, הפסקנו לברוח צפינו מרחוק לראות מה יקרה. גרשון תפס אותו בצווארון חולצתו ומשך אותו לכוון ביתו, אילן השתולל וצעק וגם נתן לו כמה בעיטות, אבל זה לא עזר. גרשון היה חזק מימנו והיה גם נרגז מאוד. "אתה עוד תקבל אצלי, עוד תראה" כך הוא צעק ומשך את אילן לעבר המחסן שבביתו, נעל את הדלת והשאיר אותו שם, בחושך, כשבכיו של אילן נישמע בכל הרחוב. ריחמתי על אילן, אבל יחד עם זאת שמחתי שלא אני הייתי זאת שתפסו אותה. להיות במחסן חשוך לילה שלם נראה לי איום ונורא. אני לא הייתי עומדת בסבל הזה, כך חשבתי.
בבוקר, בדרכי לבית- הספר, ראיתי את הוריו של אילן מדברים עם גרשון. ראיתי מרחוק שגם הם הפליקו לו קצת בתור עונש. אוי, נאנחתי לעצמי איך אפשר להמשיך לחיות אחרי כל כך הרבה מכות ולילה שכזה.
יום אחד בדרכי לבית-הספר, לא ראיתי אותה, את גב' וולף. התריסים היו מוגפים, העציצים נעלמו וגם היא לא נראתה בחוץ כהרגלה. התקרבתי לבית בזהירות, פתחתי תריס אחד והצצתי פנימה, הבית היה ריק מרהיטים, לא ראיתי אף אחד. אולי היא נפטרה? שאלתי את עצמי, נבהלתי וברחתי מהר.
בהפסקה הגדולה רצנו כמה ילדים לביתה היקפנו את הבית, הצצנו בחלונות, והיה ברור לנו שמשהו קרה. מאז לא ראינו אותה, ואני נזכרתי במשפט שכל השנים לימדו אותנו: "בפני שיבה תקום והדרת פני זקן". ושאלתי את עצמי: מי היא הייתה גב' וולף? ואיזה חיים היו לה לפני שהגיעה לגור פה, ומה עבר עליה שגרם לעיניים הכחולות שלה להביע מבע כל כך כואב וקשה?...
