סיפורים

ביש גדא ©

 

מה הוא רוצה ממני, חשבתי לעצמי כשהרמתי את שפופרת הטלפון, שמעתי את

 קולו  בפעם המי יודע כמה, ניסיתי לתהות מה עובר בראשו של גבר שמאבד את משפחתו, את ילדיו, את נכדיו, נשאר עם תחתוניו ועם המאהבת שלו שהופכת להיות אשתו רחמנא ליצלן, בלי שידע טיבו של פתגם עתיק זה שפירושו 'הרחמן' ככינוי לאלוהים גם בלשון ימינו. כל וויכוח שהיינו מנהלים על טיב קשריו עם המאהבת היה משים את האלוהים בינינו כאילו האלוהים הזה  רואה ושומע ויכול להוכיח לו דבר מה, ומשום מה לא בא לעזרתו; לא הצלחתי אלא להתעצבן  בתוך תוכי ולבהות על כך שאני מוטרדת מינית... שהאיש  המטריד אינו אלא  בִּישׁ גַּדָּא, שאולי זה אומר עלי משהו? כמו אותו  פתגם "הראה לי  מי הם חבריך ונדע מי אתה". כיום אני פטורה מפירושו של פתגם זה, אינו חברי ובטח לא ידידי, זולת אותם גֶּנִים, אותם יחידות תורשה האחראיות להעברתן של תכונות בילדי ;  ראיתי אותו יושב  באירוע המשותף לשנינו, מביט בערגה אחר נכדינו כאילו תוהה כיצד הם מתגנדרים בשמו, הוא  לא נראה מטריד סידרתי, לבושו מעורר כבוד;  לא דיבר עם אף אחד, רק הביט דרך כוס הקפה שלו על המרקדים ברחבת הריקודים ותלה עיניו בנכדינו  יוצאי חלציו שלא היה לו דבר איתם.  איש  עבה שחוטם קטן וכמעט מפוסל נעוץ בפניו , כמעט כמו המוצץ שלי בפרצופי בתמונות שלי עם אמי כשהייתי תינוקת בת שנה. עינו  הימנית, הפגומה, שטה בעקמומיות מטרידה, כאילו התאמצה כל הזמן להתכוון לדברים שלא רואים. הוא לא התלונן על כלום, לא על המוסיקה הרועשת ולא על ילדיו שלא מארחים לו לחברה , רק הביט באחורַי המענטזים במוסיקה המזרחית הרועשת ברחבת הריקודים. כנראה שרק בשמחות משפחתיות מותר היה להפקיר את העיניים להבעה של כלום, כאילו עסק במעקב או בחיפוש מאומץ אחרי משהו שנעלם מתודעתו.

נדרש לי זמן הסתגלות איך לא להיתקל בעיניו המרחפות במרחב חסר הגבולות שבו נמצא כל דבר שקיים בעולם.

בפעם הזאת המי יודע כמה שוחחנו על הנכדים ועל הילדים ועל   הבניה הנוספת בביתי.

"אני בא לישון אצלך". צחק צחוק קל.

"ברוך הבא". הייתי לבד בבית ואפרכסת הטלפון תקועה באוזני ואף אחד לא רואה את הרעד שעבר בגופי.

התעוררתי מדמיונות השווא  ההזויות, כמו מוכת שיגעון, גיליתי שהוא מנסה כבר עשרים שנה להשפיל ולפגוע בי, כאילו זה הנשק היחידי שנותר לו, כל האומללות שלו התפוגגה בעיני כאילו מישהו נסתר נטל אותה מתוכי.

"אסתפק בפגישה בחדר קטן בתל אביב לזכר אותם ימים". צחקק עוד פעם. המוסיקה לפסנתר ותזמורת של מוצארט  ניגנה  מהרדיו והטעימה לי  טעם שלחופש שלעולם לא אוותר עליו, הדיבור הברברני שלו הזכיר לי את להגו הבלתי פוסק, ישבתי מול המחשב מפתיעה אותו בשאלה

"אתה לא סתם מבקש להיפגש, נראה אותך מגיע סופית לבית ומסיים עניין"?!

כאילו הייתי רוח ששואבת אותו מתוכו.

"א-ני לא יכול"...

"כלומר, אתה לא רוצה". ראיתי אותו בעיני רוחי מתקפל בתוך עצמו מחוויר לנוכח הבוטות הישירה שלא ציפה לה ושלא הוסיפה לי  אהדה בעיניו.  הסבריו לא היו אלא גמגומים שלא הניחו את דעתי. המוסיקה הקיפה אותי, לגמרי לא שקטה, מוצארט לא היה רגוע כל כך,  היה לו  אופי ערני, נלהב, מְלֵא מרץ ולהט. ואני כמוהו נלהבת לסגור עניין, נזהרתי להישמע בוטחת בעצמי, הקיף אותי משהו, כאילו לא הייתי לבד, מן בדידות עַרְטִילָאִית חסרת זיקה למציאות, לא מוגדרת ומעורפלת, כמו אבסטרקט של החיים, והאיש מעבר לקו מגמגם לי את חייו, הבנתי שכל נשימה קטנה שלי באפרכסת תבריח אותו כאילו נבהל מרוחו של לוּצִיפֶר. קולי נשמע רך הפעם, ויחד עם זאת   קשוח, החלטי, שאין בו ויתורים או היסוסים;

"אתה נהנה לפגוע בי ולהשפיל". הרבה זמן לא  נרעשתי מדממה כזאת כמו אותם רגעים. שמעתי את קולו המתרפס והמתחנף  אלי  מתוך הכנעה או השפלה עצמית; תוך הבעת הערצה יתרה כלפי  מתוך ניסיון לשאת חן ולהפיק טובת הנאה כלשהי. אולי?

תגובות