פנינים וורודות מעוכות

 

קרעתי את השרשרת מעל צווארי. פנינים וורודות ומעוכות מעט התפזרו להן על פני האדמה הלחה. הברק שלהן כבה כמעט לגמרי, כך גם תחושתי הפנימית. רחש עדין נשמע מאחורי, הבטתי לכיוון העץ. החושך היחסי לא איפשר לי להבין מהו פשר הרעש המטריד, לכן המשכתי לבהות בפנינים הקטנות, מתגלגלות באיטיות עד שמוצאות מקום טוב להשתקע בו.

רוח קרירה צימררה אותי, ואולי לא רק היא. חיבקתי את זרועותיי החשופות לקור. שיערי, שהיה בעבר ארוך וחלק, היה אסוף כעת בצמה מוזנחת מלאת קשרים. רציתי להרים את הפנינים ולהניחן בתוך קופסאת הקטיפה העגולה, יש האומרים שהיא ניחנה בכוחות מיוחדים. לבסוף החלטתי להשאיר את הפנינים במקומן, שוקעות לאיטן באדמה ועמידות בפני הרוחות שהחלו להתגבר מרגע לרגע.

 

עזבתי את המקום וניסיתי להתעלם מהרחשים המוזרים שבקעו מהיער. בעודי מתהלכת בפזיזות רבה בין השיחים, נשמע קול פיצוח מחריד מכיוון המקום בו הותרתי את הפנינים. קרן אור דקה וחלשה נמתחה עד לשמיים, ואני התחלתי לרוץ כמשוגעת שבורחת ממעצרה.

נפלתי לא מעט פעמים, אך קמתי והמשכתי את הריצה. נחבלתי קשות בברכיי שהיו חשופות כמו זרועותיי, שמלתי החומה והדקה קיבלה קרעים רבים לכל אורכה ורוחבה. קרן האור לא נעלמה ורק התחזקה, לא ידעתי מה זה וגם לא היה ברצוני לגלות.

 

לבסוף הגעתי לנהר הקטן והשחור. היער הסתיים וכאילו נשאב מאחוריי, נראה כל כך תמים וקסום למביט בו מבחוץ. הנהר התפתל לכיוונים שנסתרו מעיני בגלל החושך. הירח העגול והלבן נח בהשתקפותו במרכז הנהר. לפי זכרוני הנהר מקיף את כל היער או לפחות מכסה את רוב היקפו. המים החלקים והשקטים לא נעו ולא במעט, קשה היה לחשוב שבתוך היער מתחולל דבר מה מוזר, שאפילו אני לא הצלחתי להסביר.

 

את הפנינים הוורודות והמעוכות, קיבלתי מאדם מיוחד במינו. הוא העניק לי את השרשרת ביום בו התחייבנו לאהוב לאורך כל שנות חיינו וגם אחריהן. הוא ענד את השרשרת על צווארי שהיה חשוף, והביט בעיני זמן רב כל כך, עד שהייתי יכולה לשקוע בתוך עיניו ולחיות שם. אף אחד בעולם לא הצליח לגרום לי להרגיש את התחושות שאותו אחד גרם, שלא נדבר על פעמות הלב המטורפות למשמע קולו. משהו בדמותו הקנה לי תחושת בטחון שבלעדיה לא יכולתי לשרוד. את השרשרת נתן לי כסמל לאהבה נצחית שעתידה להישאר ולא ללכת. הוא לחש לי בסוד, שביום בו אסיר את השרשרת מעלי, כך גם תעלם אהבתנו ולא תשוב לעולם.

 

ביום בו נסע מעבר לים, ידעתי שלא ישוב. משהו במבט העצוב שלו הזהיר אותי להיות מציאותית, לא להכניס את עצמי לאשליה- שמא יחזור ביום מן הימים. עד היום אינני יודעת לשם מה נסע, אך האיש הזה ניהל חיים כפולים, מעולם לא ידעתי מה באמת עובר לו בראש, מהם עסקיו וענייניו, ומה מעשיו העתידים לבוא. הדבר היחיד בו הייתי בטוחה במאת האחוזים, זו אהבתו הבלתי נגמרת שיש לו כלפיי. המבט שלו שידר לי את כל מה שלא ידעתי, ואולי לא הייתי צריכה לדעת.

 

שלוש וחצי שנים חלפו מאז אותה פרידה מצמררת. הוא לא אמר אף מילה, רק ליטף קלות את השרשרת ונשק בשפתיי הרועדות. את הדמעות עצרתי בתוך הגרון, והן המתינו בסבלנות בלתי מוסברת, עד לרגע בו עלה לאונייה והפליג רחוק ממני. דמותו היציבה לא תשכח מעיני לעולם, האיש החזק שלי, מביט לכיווני ושואף רוח ים. שיערו מתבדר ודורש ליטוף עדין של אצבעותיי, אשר משתוקקות לחוש בו רק עוד פעם אחת.

 

הפנינים נקברו באדמה הלחה, קרן האור לא נעלמה. אני היחידה שרואה אותה, בכל פעם שאני עוברת ליד אותו יער. הנהר חשוך בעיני גם כשיש אור יום, אולי בגלל שהיה זה הנהר בו קיבלתי את הפנינים הוורודות והמעוכות.