פתאום נפערה תהום, ענקית שחורה , עמוקה , שאין רואים את סופה...
לא הבנתי כיצד נוצרה, לא היו כלל חיישנים שהודיעו או התריעו על האמור לקרות.....
החיים לכאורה נראו כאלו שהולכים בנתיבים ברורים ומסודרים. כל תובנות חיי לא היו לי הפעם לעזר כלל. תהיות שהציפו את מחשבותיי לא הביאו לכלל הבנות.
גם הכאב, שכאילו היה כזה מהסוג הניתן למוסס אותו, או לפוג אותו כאילו היה מעטה ערפל ראשוני של בוקר סתווי, הפך עתה לכזה שאינו ניתן להגדיר את מהותו.
לפתע הוכרזה מלחמה, שחר של בוקר הפך ברגעים לכזה העוטה מעטה של צבעי מלחמה.
ההודעה היתה מאוד קצרה, ממוקדת וללא כל הסוואות ועידונים – הלבלב פיתח לו תאים ללא שליטה, שהתרבו לגוש שיש להתמודד איתו, תוצאות הבדיקות אינן טובות, ואינן מבשרות עתיד חיובי, לפחות בתוצאות המידיות, מה שאומר שהוכרזה מלחמה- ואנחנו ננצח...
הלומי הלם, כיצד הכל קורה, קרה, נכנסנו לתוך מערבולת הסופה, בתנאים של בלבול ניסינו להיות ענייניים ביותר, כשהלביאה מנסה לנווט את המצב החדש אליו נקלעה ללא שום הכנה מוקדמת, ולהיאחז בכל כלי שבאמתחתה להתמודדות במלחמה שנכפתה.
מיד יצרה את התנאים הנכונים עבורה, מתוך הבנה לסביבה, אך תוך ניתוח מעגלי הקרבה והמשפחה עליה להגן באופן מידי לדרגותיהם השונות. עכשיו היא במרכז, כאילו הבהירה לנו את מה ששנים לא עשתה, תמיד דאגה לכולם, ועל עצמה לא חשבה כמישהו ראשון בסולם העדיפויות...
גם עבור ילדיה רצתה הלביאה לבחור את הדרך הנכונה להודעה על התפקיד החדש שעליה להתמודד איתו, ועל כך שלכל אחד יש את הרגש אליה ולה אליו...הלביאה חשבה גם על בן זוגה הרגיש, שעד כה היה הוא מוקד הדאגה בחייה לאור בריאותו הלקויה, ועל כך שלפתע השתנו בין יום כפות המאזניים הבריאותיות, והיא זאת שיוצאת להלחם לחיים...
הבטתי עלי בני ביתי המתעוררים לבוקר של יום חדש, נאחזת בשגרה, בתפקידים השזורים בחיי היומיום כטבעות, עבות, ברזל, יצוק, האוחזות בסופן את העוגן המשתלשל מסיפונה של אוניה העוגנת בחוף.
נשמתי עמוקות ויצאתי אל המרחבים, שם עם השקט , ידעתי כי אוכל להתחבר אל העוצמות ואיתני הטבע, החבויים בשיפולי הסלעים שבהר.
האוויר היה צלול, הים היה שקט, ללא כל גל , בבואה מנוגדת למתרחש בלבי.
נשמתי את הרוגע לתוכי. הקשבתי לגלים, לרוח המלטפת, משברי הגלים שנשקו אל הצוק הרעיפו עלי את זרזיפי המלח שהיו רוויים בקרירות מענגת...החול גלש בין אצבעות רגלי המתחפרות בתלולית , וניצן של פרח נר הלילה שאך זה עתה פרח אל העולם הביט בי בעלי כותרת צהובים ומרהיבים.
היה משהו טהור וראשוני, ברגעים הללו למול פיסת עולם מנותקת מהישרדות הקיום, מסיחה לרגעים שאלות שלפתע צפו ועלו כעיגולי שמן במרקם נוזל החיים, סודות שאין לנו כל שליטה עליהם, המתגלים לנו במלוא דיוקם, מופרדים, לא שייכים, תופסים את מקומם במשטח, ובתנאים הנוצרים בתוך הנוזל, בזמנם הם, צפים, עולים ומשתקפים אל מול בבואת חיינו.
עמדתי אל מול הים, פותחת ידי אל האופק, אל המרחב, ונושמת את העוצמה , את התקווה.
הספינה שהמתינה בחוף על מלחיה, הניפה דגל ואותתה לתחילתו של מסע, הפלגה אל הלא נודע. היא בקשה מהלביאה לעלות על סיפונה ולקחת את הגה הניווט, כשכולם מצדיעים לה ולדמותה המיוחדת כמנהיגה משכבר הימים אשר תוביל אותם גם הפעם לחוף מבטחים.
