פייגה/צביקה
חתונה שנייה
הכתיבה בגוף ראשון ע"י פייגה.
יום רביעי כ"ו בתשרי, ימים אחדים לאחר "שמחת תורה", הוא היום שנקבע ליום החופה בטרם ישובו התלמידים מחופשת "בין הזמנים". זה זמן רב שלא התראינו, וכיסופיי לצביקה היו רבים מנשוא. אולם ידעתי שכך גם צביקה מרגיש והנה היום מגיע הרגע המיוחל. השתתפותו של צביקה ב"הקפות" בישיבה והודעתו כי הוא מתכוון להינשא בעוד ימים אחדים עברה מפה לאוזן ופרצה כאש בשדה קוצים. השמחה הייתה רבה, כך סיפר לי בערב החופה.
בשעות הצהריים של אותו היום, התאספנו כל בני המשפחה: אבא, אימא, אני, יהונתן ואחיותיי, ואף שפרה הפסנתרנית, ליד תחנת האוטובוס שברחוב שבטי ישראל. אחד מחסידיו של אבא שהיה ברשותו רכב הסעות בעל עשרה מקומות התנדב להסיע אותנו לבני ברק ולהחזיר את משפחתי לאחר החופה לירושלים. אימי התעקשה לשלם לפחות את סכום ההוצאה של הדלק כדי לא לעשות את התורה של אבי קרדום לחפור בו.
אסתר, חמותי לעתיד, הציעה לי בטלפון, שלא אלבש את שמלת הכלה אלא אעשה זאת בביתה דקות לפני החופה כדי שלא יגרם לה נזק במהלך הנסיעה, וגם כדי להתרענן לפני היציאה לאולם החתונה. סברתי שתהיה בעיה, משום שאפשר שצביקה יהיה בבית אימו ואין זה נהוג להיפגש אלא בחופה עצמה, אך אסתר הרגיעה אותי ואמרה שצביקה אינו מתכוון להתלבש בביתה, אלא בבית אחד מידידיו הגר בסמוך לישיבה.
****
בע"ה, יום רביעי כ"ו בתשרי.
(את הדברים שלהלן אני כותבת לאחר תום שבעת ימי המשתה - מהזיכרון)
מה רב טובו של הקב"ה שזיכני להינשא בפעם השנייה, וחס עליי ועל כבודי. כך חשבתי בעת שסובבתי את צביקה עם נרות בידי בחצר בית המדרש, בטרם תשקע השמש. פעמים אחדות תמהתי מה זכות יש בידי שהקב"ה משפיע עלי טובות רבות זו אחר זו. ולא מצאתי תשובה. מעולם לא חשבתי שיש לי זכויות מרובות. גם בעבור עזרתי הרבה לשפרה הן קבלתי תמורה בלימוד נגינה.
ברכות האירוסין, שאותם קרא אבי, העירו אותי ממחשבותיי. כך גם קריאת הכתובה וברכות הנישואין, שנקראו ע"י המשגיח של הישיבה. ריחפתי בתוך חלום נפלא, כאשר צביקה ענד לאצבעי את הטבעת ואמר בהתרגשות: "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל."
עתה נכנסנו לאולם האוכל וזו הפעם הראשונה שאני רואה את האולם מבפנים. רבים מתלמידיו של צביקה, הביאו עימם את הקישוטים שנשארו מחג הסוכות וקישטו בהם את חדר האוכל, שעתה נראה כמקום שמח ועליז אף יותר מהאולמות החדישים שהחלו להיבנות בירושלים ובבני ברק. מחיצה ניידת, כזו שבעזרת נשים, חצתה את האולם לשניים מטעמי צניעות כפי המקובל והנכון בבית יהודי. אך ניתן היה לראות מבעדה את הנעשה בשני הצדדים.
דומה בעיניי שאהבו את צביקה אהבה רבה. ההשקעה בעיצוב חדר-אוכל פשוט והפיכתו לאולם חגיגי, הוא הדבר שעיני וחושיי קלטו. לבי נמלא הערכה לחבריו הטובים של צביקה.
נזכרתי בפתגם שאמרה לנו אחת המורות במדרשה: "אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה". כל שנשאר עתה הוא להיכנס לחדר הייחוד, ותהיתי בלבי אם גם על כך חשב צביקה, שהרי בית המדרש אינו אולם חתונות, ומהיכן ימצאו חדר ייחוד. אך מחשבתי פנתה דווקא למתרחש באולם.
בשל מיעוט המוזמנים, כ- 60 איש בסך הכל, האווירה הייתה רגועה ושקטה, רחוק - מרחק רב - מההמולה המתלווה לחתונות עם קהל רב ותזמורת רבת נגנים. 3 נערות צעירות, ששכרה אימו של צביקה, שרתו את הנשים בהגשת מנות האוכל המשובח, ומספר בחורי ישיבה שימשו כמלצרים לעת-מצוא לשולחנות של הגברים. וכאילו ניתן אות, וללא כל התראה מוקדמת, נשמעה תרועת חצוצרות וחבורה של כעשרים בחורים פרצה לאולם בשירה אדירה ובריקודים. אחדים מהבחורים הרימו את צביקה על כתפם ושרו בגרון ניחר שעה ארוכה.
השעות נקפו, ואבא רמז לחתן שברצונם לחזור לירושלים, כדי לא לעכב את נהג ההסעות, שמא יירדם, חלילה, בדרך. עתה הוגשו "מים אחרונים" והחלה ברכת המזון ובסיומה שבע הברכות.
אט-אט החלו המוזמנים לעזוב את האולם כאשר אימי היקרה באה וברכה אותי, אחריה גם שפרה ואימו של צביקה - אסתר - חמותי החל מערב זה.
עתה נשארנו רק צביקה ואני, שאלתי את צביקה "לאן הולכים? היכן ישנים?"
"נלך רגלי לבית אימי" אמר צביקה.
וכיצד נוכל להתייחד כאשר אימך בבית? שאלתי את צביקה.
"אל דאגה" אמר. "יש פתרון לכל דבר".
יצאנו מהאולם לכיוון ביתו של צביקה. רוח סתווית קרירה טפחה על פנינו. צביקה, באבירות רבה, הסיר את מעילו והניחו על כתפי.
הרחובות היו שקטים בשעת חצות זו, ודומה שרק אני וצביקה צועדים על דרך המלך, מין מחזה מוזר של חתן וכלה שהלכו לאיבוד. אולם שקט זה נמשך רק רגעים אחדים. מאחורינו נשמע רחש של שירה שהלכה וגברה ככל שהשרים והנוגנים קרבו אלינו. היו אלה כעשרה בחורים שליוו אותנו בשירת "שמח תשמח רעים אהובים". מעולם לא נראה דבר דומה לזה בבני ברק. כך שרו ורקדו עד שהגענו לביתו של צביקה.
בכניסה לבנין הישן עמדה אימו של צביקה ובידה שקית כלשהי. נתנה אותה בידי ואמרה: "מזל טוב, בתי, דרך צלחה". תחילה חשבתי שזה מין מנהג שנהגו בבני ברק, אך צביקה היסב את תשומת לבי למונית שחנתה בסמוך לבית ועליה הסמל "מוניות גאולה". "בואי נעלה אל המונית וניסע לדרכנו" אמר.
"אבל חשבתי ש..." אמרתי.
"יש הפתעות בחיים" אמר, וחיבק את כתפי. כה משתוקקת הייתי לנשקו, אך אין זה יאה כלל בפרהסיה כאשר כל חבורת המשמחים מסביבנו. עלינו אל המונית וצביקה ברך את הנהג ואמר: "אני מתנצל על העיכוב הקל, אפשר לצאת לדרך." עייפות רבה השתלטה עליי ונרדמתי על כתפו של צביקה למשך שעה ארוכה. רק השקט ששרר לפתע הקיץ אותי משנתי. המונית חנתה בפתחו של בית המלון הירושלמי "המלך שלמה".
בערב פתחתי את השקית שנתנה לי חמותי. הפתעה נעימה ציפתה בתוך השקית: שני חלוקי שינה בצבעים שונים שעל גבם היה רקום -ברקמה מעשה ידי אמן - המילה "פייגל'ה."
את אשר ארע לאחר מכן, בלילות ובימים הבאים, לא אוכל לתאר ולכתוב, אלה דברים של אושר ואהבה אין סופיים, שאינם ניתנים לכתיבה, ושמורים הם בלבי עד סוף ימי ואין לאיש - פרט לצביקה - כל שותפות בהם.
