סיפורים

"נעלם" - "סיפורים בהזמנה אישית" - פרק א'

 
 
 
במראה השתקפו אליו המספרים הזוהרים שהראו את מספר הקומות שהמעלית עלתה. ליאת חיכתה לו בקומה חמש עשרה והוא כבר באיחור. הוא הסתכל על שיערו השחור וניסה להכניע את התלתלים הקופצניים מאחורי אוזניו, בוחן את מראהו ואת החליפה המהודרת שלבש, "אם כבר אז כבר, נעשה את זה כמו שצריך", חשב ומשש בידו הימנית את קופסת הקטיפה בכיס מכנסיו וחייך אל עצמו מדמיין את פניה המופתעות של ליאת.
המעלית נעצרה בקול גלינג בקומה התשיעית, הדלתות נפתחו בקול איוושה חרישית. הוא הסתובב ובחן את ארבעת האנשים שנכנסו למעלית. הגבר מימין שאל: "יורד?",
"לא, מצטער, אני עולה", ענה,
"נו טוב, לא נורא, נעשה הפעם עליה לצורך ירידה", הגיב האיש בחיוך והתבונן אל המראה מאחוריו.
עיניו נדדו לפניהם של שלושת האנשים האחרים. הגבר ליד חייך בנימוס, ושתי הנשים שוחחו ביניהן. הבחורה עם השיער האדמדם נראתה לו נורא מוכרת, הוא נעץ בפניה את מבטו וניסה להזכר אם ואיפה פגש בה, משקפי השמש השחורות על פניה לא הקלו עליו והוא ויתר.
 
סוף סוף נעצרה המעלית בקומה 15, הוא מלמל סליחה וניסה לפלס את דרכו החוצה, הבחורה עם השיער האדמדם זזה מעט הצדה וסובבה את ראשה לעברו, "א-ב-נ-ר?!" שאלה    בפתיעה ועיניה התרחבו,
"את מדברת אלי?!" הוא עצר על סף דלת המעלית, דלתותיה החלו להסגר וזוהר השתחל במהירות החוצה,
"רגע! רגע אחד, תעצרו את המעלית, א-ב-נ-ר, תחכה רגע, קראה, אני רוצה לדבר אתך!",
הדלתות נפתחו שוב והיא יצאה החוצה במהירות ותפסה בכח בזרועו,
"תעזבי, את טועה, שמי זוהר, את מחליפה אותי עם מישהו אחר! אמר לה וניסה לשחרר את זרועו בעדינות,
"אתה עושה ממני צחוק!!? אני אזהה אותך בקהל של אלף. איך אתה מעז לשקר כך?!", התכעסה,
"תקשיבי, אני לא יודע מי את ומה את רוצה, אני זוהר, לא מכיר שום אבנר, ואני אגב מאד ממהר, אשתי לעתיד מחכה לי ואני כבר מאחר", משך את זרועו ופנה ללכת.
"מה?! אתה טועה אם אתה חושב שכך תוכל להתנהג אלי", קראה אחריו בעודו ממשיך ופוסע לעבר דלת דירתה של ליאת.
 
רק הניח את אצבעו על פעמון הדלת וכבר פתחה ליאת את הדלת ופניה זוהרות, "או. סוף סוף. איחרת!", אמרה בחיוך ונשקה לשפתיו הנוקשות, "מה קרה, אתה לא שמח לראות אותי?!", שאלה ובחנה את פניו בעיניים סקרניות.
"את לא יודעת איזה קטע מוזר היה לי כרגע במעלית, אמר ונכנס פנימה, בחורה אחת תפסה אותי וקראה לי בשם אבנר. לא עזר שאמרתי לה שאני זוהר ואני לא מכיר שום אבנר, היא פשוט כעסה נורא!", והתיישב על הכורסה ובחן את החדר המוכר. תמיד נהנה לשהות בדירתה של ליאת, כל דבר מונח במקומו, הכי אוהב את ההרמוניה, הרמוניה של צבעים קירות ורהיטים בשילובים רכים, "בית נאה, אשה נאה, כלים נאים, מרחיבים דעתו של אדם", נזכר במשפט שהיה אומר אביו לאמו ונתחייך, ובאמת אצל ליאתי דעתי תמיד מתרחבת, מכל בחינה ובחינה, ליאת המתוקה שלי, חשב ובמבטו עקב אחר הילוכה בשמלתה הירוקה עוטפת את גופה באופן מושלם, גם עם פיג'מה היא יפיפיה, קצוות שיערה נופלות על פניה, עורה הזהוב וזוהר לחייה הרכות.
"נו, ואתה לא סקרן לדעת מי היא ולמה היא כל כך בטוחה ששמך אבנר ושהיא מכירה אותך?", שאלה ליאת ועיניה הירוקות שואלות, ומזגה יין לשתי כוסיות זכוכית גבוהות ובוהקות, מגישה לו אחת.
"לא יודע. רציתי רק להגיע לכאן. לא יודע מאיפה היא נפלה עלי. אולי בסיטואציה אחרת הייתי באמת מנסה לברר מה ומי, אבל עכשיו לא התאים לי", ענה ונאנח, מגיש את כוס היין אל שפתיו.
 
פעמון הדלת השמיע את קולו והוא התבונן בליאת ושאל: "את מחכה למישהו?!",
"בשעה כזאת, עשר בלילה, למי יש לי לחכות מלבדך, ואתה כבר פה, לא?!", ענתה בחיוך וניגשה אל הדלת מצמידה את פניה ומתבוננת דרך העינית.
ליאת הסתובבה "זו איזו בחורה לא מוכרת לי", הסתובבה ואמרה ומיד פתחה את הדלת לרווחה, "כן?!" שאלה ולמרבה תדהמתו שמע את קולה של האשה מהמסדרון,
"אני רוצה לדבר עם אבנר!" ונכנסה פנימה בנחישות,
"היי, אני לא הזמנתי אותך להכנס ואין פה שום אבנר", ליאת התבוננה בה והבעת פניה השתנתה, את ממש חוצפנית, ככה את נכנסת, זוהר כבר אמר לך שהוא לא מכיר שום אבנר!",
"הוא יכול להתכחש מהיום עד מחר אני מכירה אותו, כל סנטימטר בגוף שלו, שלוש שנים היינו יחד שלוש שנים! עד שיום אחד נעלם, ככה, הסתלק בלי לומר מילה כאילו שאני אוויר, נעלם ומעולם לא חזר. את יודעת כמה חיפשתי אותו?! אמרה וקולה נשבר, נדמה לך שאני אוותר, אלי הוא יכול להתכחש אבל לילד שלו?! כן, כן, יש לי ילד ממנו, נשפה למול עיניה הקרועות של ליאת ופנתה אל זוהר, הגיע הזמן שתדע, אמרה והסירה את משקפיה השחורות נועצת בו עיניים רושפות. זוהר השתנק.
 
 
המכונית נעצרה ודלתותיה נפתחו. הם ירדו ממנה שותקים והלכו בעקבותיה של עדי אחוזי ידיים. תוך כדי הליכה הסתובבה עדי והסתכלה בהם והמשיכה ללכת חוצה את הכביש לעבר הבנין הגדול והמפואר מעברו השני. ליד דלת הכניסה נעצרה והקלידה במהירות ארבעה מספרים, זמזום, והדלת נפתחה במשיכה, היא אחזה בה והמתינה שיכנסו מבעד לפתח שנפער. עדיין שותקים והמומים המשיכו אחריה, שדרנית טלויזיה ידועה ומוערכת, במאית סרטים דקומנטריים מוכשרת, בת למשפחת אומנים מפורסמת, כל ההאשמות הללו והבטחון המופרז בזהותו.
המעלית נעצרה והם פסעו בעקבותיה עד לדלת עץ גדולה ובהירה, עדי החדירה את המפתח לחור המנעול ופתחה את הדלת אל תוך סלון גדול ובהיר. נערה צעירה התרוממה מן הספה הרכה בחיוך ופנתה לעדי, "אפק ישן. לא מזמן נרדם. חזרת מאד מוקדם, לא?",
"תודה ענבל, כן, אני יודעת, משהו בתוכניות שלי השתנה. הנה", אמרה והושיטה לה שטר של מאה שקלים שהוציאה מארנקה.
"שבו, אמרה עדי, אני רק אלך לראות את הילד ומיד אחזור", ויצאה מן הסלון.
 
זוהר וליאת התיישבו על הספה והסתכלו מסביב. הדירה היתה יפיפיה, תמונות נוסף בצבעים טבעים תלו על הקירות, מבעד לחלונות הגדולים נשתקפו אורות העיר. זוהר אחז בידה של ליאת, "ליאתי?, את לא חושבת לרגע שאני הוא אבנר, נכון?!",
ליאת נעצה בו את עיניה הגדולות ואמרה בקול רך, "מה פתאום?! אני בטוחה שיש כאן טעות. איזו טעות, אני לא יודעת, את זה נשתדל לברר. היא אמרה שיש לה הוכחות, היא בוודאי מתכוונת לתמונות או משהו דומה, כל העניין נורא מוזר, מוכרחים לברר בדיוק מה קורה כאן, אתה מבין את זה, לא?!",
"כן, כן, ברור. רק שאני לא מבין איך יכול להיות מישהו שכל כך דומה לי. זה די מטריד", ענה בהיסוס.
עדי חזרה ובידיה לפותים שני אלבומי תמונות, היא התיישבה לידם.
"התמונה הראשונה היא של הילד שלי, אפק, אחרי זה לא יהיה הרבה מה להוסיף", אמרה ופתחה את האלבום.
זוהר וליאת לטשו עיניהם בילד בתמונה ונאנקו בתדהמה, הילד העתק מדוייק של זוהר, אותן העיניים, אותן גבות ארוכות משוכות לעבר הרקות, האף, הגומה בלחי, הכל זהה לחלוטין.
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
 

תגובות