תיקון הכרחי

פעם הייתי ילד. לא מתוק כזה, מהפרסומות, הילד שמקבל סוכרייה מאימא על התנהגות טובה. לא. הייתי מהסוג השני, זה שמבין שהסוכריות מחולקות רק ל“נחמדים”, ולכן אם גם הוא רוצה לטעום, הוא חייב להשיג בעצמו, גם בכוח.

הייתי "המתקן". הייתי בטוח שזה התפקיד שלי בחיים: לתקן, לשפץ, לטפל בדברים. כל מיני דברים. כמו למשל הרדיו שדיבר חלש מדי. (איך יכולתי לדעת שלא כל חוט נכנס לחשמל? מי בכלל שמע על שקע לאנטנה?) או המשקה שהכנתי לאחי הגדול. (מה כבר עשיתי - ערבבתי מרטיני עם שמן מכונות. מניין לי לדעת שזה ביחד זה לא כל כך טעים?) או השיער הארוך והמיותר של ילדה בכיתה. (נכון, היא בכתה כל הדרך אל המנהל, אבל למה בעצם היה לה חשוב כל כך ארוך?) או מכנסי המורה ללשון שהדבקתי לכיסא. (הדבק עבד טוב מדי. מי היה יכול לדעת? הרי מוקדם יותר ניסיתי להדביק אוטובוס לתחנה, ושום דבר לא קרה.)

וכך יצא שכאשר מצאתי שעון ישן, עם שרשרת במקום רצועה, הידיים שלי התחילו לגרד. רציתי לתקן. אמנם השעון עבד, אבל בצורה מוזרה. כל פעם שהסתכלתי עליו, הראה שעה אחרת. רק מחוג אחד זז, השניים האחרים כמעט קפאו. ברור שהוא התקלקל. מה הייתי אמור לעשות,  להתעלם?

אז פתחתי אותו. לא, לא עם פטיש! אל תסתכלו עליי ככה. הוא נפל מהשולחן לבד. הפטיש היה שם רק בשביל זבובים. פירקתי את מה שנשארהוצאתי, הכנסתי, הרכבתי. בסוף היו לי שלושה שעונים - אחד עם שרשרת ושניים מניירות ירוקים עם פרצופים שמצאתי בארנק של אימא. על כולם סידרתי את אותה שעה: שתיים ורבע. ככה תמיד ידעתי מתי צהריים.

ומה קיבלתי על כל המאמץ? במקום הערכה, אבא רצה להראות מה אפשר לעשות עם חגורה. למזלי, כבר מזמן הייתי מחביא את כולן בכל ערב. תמיד טוב להיזהר, מי יודע איך הוא יגיב כשיראה את יומן התלמיד שלי.

אז תגידו לי אתם, בשביל מה בכלל לעזור? מה יוצא מזה? אחרי כל “תיקון”, קיבלתי רק טיפול ידני.

אז להמשיך למרות הכל? חה! לא תודה. לא אני. אחרי חוסר הערכה מוחלט שכזה, שמישהו אחר יסתכן ויתקן. אני אמצע לי משהו אחר שיעריכו... חכו, חכו. עוד תראו.