הגיוס לצ.ה.ל
15 נובמבר 1967 השעה 8 בבוקר. לשכת גיוס שכונת גאולה.
כשצרור דל של בגדים בידי עשיתי את דרכי ללשכת הגיוס. זהו. הולכים לצבא.
איצקוביץ שהשתחרר לפני חודש, לאחר שנתיים וחצי של שרות ועוד שנים עשר חודש לכפר על נפקדויותיו ועריקויותיו, נלווה אלי בדרכי ללכת לצבא.
כבר בכניסה לבניין, נראו נערים רבים. ביניהם אחדים מחרדי "נטורי קרתא" ואחרים, שתורתם אומנותם. חלקם באו לקבל את השחרור המיוחל ואחדים אף העזו, בניגוד לדעת ראש הישיבה, להתגייס. גם תורי הגיע ולאחר רישום וקבלת הנחיות נצטוויתי להמתין לאוטובוס שייקח את המתגייסים לבסיס קליטה ומיון בתל השומר.
לאחר דקות אחדות נתכסתה השמש מעיננו. לא היה זה בגלל ענני נובמבר. איש גדול וגבוה הסתיר את השמש. היה זה יעקב אסייג.
"אל תשאלו מה קרה לי אתמול", אמר. "טוב. ענה איצקוביץ. לא נשאל" ענה. "ואף-על-פי-כן", הוסיף איצקוביץ. "שמא חידוש מרענן בידך? או שפגשת את אליהו הנביא בדרכך לכאן?"
"כמעט. כמעט". אמר אסייג. "פגשתי אתמול בערב את רחמים מהקומנדו !"
נו..?" שאלנו יחד.
"פגשתי את רחמים, והוא אמר לי שביום רביעי, כלומר מחר, הוא יהיה ב'תל השומר' לעשות נפשות לחיל הים".
"ואיך זה עוזר לך שאלתי?"
"היא הנותנת", ענה אסייג. "רחמים אמר שאפגוש אותו מחר בביתן חיל הים בבקו"ם והוא ידאג לי. שאתקבל לשייטת. נו מה אתם אומרים?"
"זה ממש טוב". אמר איצקוביץ. "אפילו יותר טוב מלהיפגש עם אליהו הנביא. יללה אני הולך שיהיה לכם בהצלחה".
יום שבת אוגוסט 1970 ירושלים. "כיכר ציון"
בביתנו, שברחוב דבורה הנביאה, נסתיימה הסעודה השנייה של השבת, והודעתי כי אני יורד לפוש מעט בעיר ולתת לאוכל להתעכל. בעוד מספר חודשים עתיד אני להשתחרר משרות החובה בצה"ל, ונתתי אל לבי לשוטט מעט ברחובות העיר שמא אפגוש אחדים מחבריי שלא ראיתים זה זמן רב.
שמוליק איצקוביץ (איצקו), עזב לפני כשנתיים את הארץ.
כמחצית השנה לאחר שחרורו מצ.ה.ל נפטרה גם אמו. דודו מצד אביו, שהתגורר באמריקה, פרש עליו את חסותו והזמינו לביתו. וגם העסיק אותו במפעל היהלומים הגדול שהיה לו בניו-ג'רזי. אחת לכמה זמן קבלתי מסירת שלום מאחדים מהמתפללים בשטיבלעך ב"מאה שערים" שאמרו ששמוליק חש בטוב.
בין כך ובין-כך טיילתי מעט ברחוב יפו ומעט ברחוב בן יהודה. כשעייפתי מעט, ישבתי לנוח על ספסל שהציבה העירייה בסמיכות לבית הקפה של "מרגלית העקומה" שמפאת כבוד השבת היה נעול.
השמש הירושלמית החמימה של שלהי אוגוסט הפילה עלי תרדמה קלה ושקעתי במנוחת שבת שלא מן המנין. "סליחה אדוני אפשר לשבת לידך?" היה הקול שהעיר אותי מתרדמתי.
להפתעתי הרבה היה זה יעקב אסייג, הגבוה כארז, שנראה כאילו יצא זה הרגע מז'ורנל דוגמנים.
לבוש היה במכנסי גברדין בצבעי שחור\אפור, חולצה ורודה כמנהג חובבי אלביס פרסלי, ונעליים, במידה 50, שלא היו בנמצא בחנויות, ותמיד נעשו בהזמנה מיוחדת.
שמחה רבה ניכרה על פניו בעת שראני, כך גם אני שמחתי. וליבי עלץ בקרבי. לא היה זה דבר של מה בכך. כמעט שלוש שנים שלא התראינו.
"מה נשמע אברם? איך אתה מרגיש? ומה אתה עושה? ומה שלום ההורים שלך?" כך, בזו אחר- זו, ירה אסייג את שאלותיו בלא שנתן לי שהות לענות אף לא לאחת מהן.
לאחר שנרגע קמעה, התיישב על הספסל לידי, חזר על שאלותיו במתינות:
"אברם", הוא אמר "ספר קצת מה קורה".
"טוב". עניתי. "עוד שלושה חודשים אני משתחרר, ואני מתכנן ללמוד באוניברסיטה 'מזרחנות וחקר תרבויות קדומות'. נשארו לי כמה דברים קטנים להשלים לפני בחינות הכניסה".
"ומה איתך?" שאלתי את יעקוב. "אתה בשייטת כפי שחלמת?"
"כן" ענה. "אני בשייטת". אמר - ולא יסף. ידעתי שלא אוכל להוציא ממנו מילה נוספת. את זאת ידעתי מעבודתי בחנות הדגים. כמו הקרפיונים. ברגע שהושלכו לבריכה מילאו פיהם מים. כך הם אנשי הצפרדע, אנשי הדממה ודומיהם בחיל הים. מוטב פה מלא מים מאשר להגנים המגלים את נסתרות המדינה.
המשכנו לפטפט על דא ועל הא במשך שעה ארוכה שלאחריה נפרדנו, תוך תקווה להיפגש שנית באחת השבתות באותו מקום ובאותו שעה. לא כך נגזר למעלה. יחלפו עוד 14 שנים עד שניפגש שוב.
יום שלישי ה – 20 דצמבר 1983בסיס חיל האוויר אי –שם.
זה זמן מה נושבת רוח חדשה בחיל האוויר והתפישות הצבאיות של החייל השתנו מעט:
לא עוד הסתגרות במגדלי האוויר תרתי משמע, לא עוד "הטובים לטייס", אלא שילוב ושיתוף פעולה בין זרועי, יבשתי וימי. אשר על-כן החלו להגיע לבסיסי חיל האוויר – בכל מקום שהם – קבוצות של מבקרים להכרת החיל ותפקידו בשילוב לחימה בין הכוחות האחרים. מה שקוראים בז'רגון הצבאי "שת"פ".
כותב שורות אלו, היה, לזמן מה, ממונה על תחום המנהלה בביקורים אלו, קרי: תיאום מועדים לביקור, הסדרת כניסת המבקרים ע"י בטחון שדה, כִּבוּד קל למבקרים ותאום הסעות ממקום למקום בתוך התחום המבצעי. וכמובן הסברים על כלים של חיל האוויר. ביקורים אלו נשאו פירות. הקשר וההבנה בין החילות באשר לשיתוף פעולה הצליחו למעלה מן המשוער.
החֵילות האחרים ראו כי טוב והזמינו קבוצות מחיל האוויר לביקורי גומלין.
כמובן שגם אני הוזמנתי למרבית ביקורי הגומלין, אם כי לא נטיתי לעזוב את משרדי, למעט שני מקרים בהם בקרתי בחטיבה מסוימת בצפון, ובבית הספר לטיסה.
עתה הגיעה הזמנה לבקר בבסיס חיל הים בחיפה, ובקשתי ממפקדי להצטרף לביקור, הן משום שטרם נזדמן לי אף לא פעם אחת להיות בחיל הים. הידע שלי על חיל זה היה מצומצם מאוד והמעט שידעתי היה מקריאת עיתון חיילי צהל "במחנה".
סיבה נוספת שבגללה רציתי לבקר, הייתה המחשבה שאולי על דרך המקרה או נס בלתי רגיל, אצליח לדלות שביב מידע על ידידי יעקב אסייג.
יום שני ה – 2 בינואר 1984 בסיס חיל הים חיפה שעה 1100.
אל פתחו של הבסיס הגענו, קבוצה גדולה של קצינים ונגדים בכירים, והתקבלנו ע"י סגן צעיר אשר ליווה אותנו לאולם ההרצאות המרכזי של הבסיס.
בכניסה לאולם, כדבר שבשגרה, ובהתאם לכללי הכנסת-אורחים, הוגש כיבוד קל שכלל מיני מאפה, שתייה קרה ושתייה חמה שהייתה טובה לשעתה להפיג מעט את צינת סופו של חודש טבת.
לאחר זמן קצר נכנסנו לאולם וקבלנו דף עם לו"ז לסיור.
הכינוי "אולם הרצאות" למקום אליו נכנסנו, עשה עוול משווע למקום. היה זה אודיטוריום מרהיב ביופיו כסאות מרופדים בבד אדום, והישיבה עליהם הייתה נינוחה ומרגעת את הגוף. הרצפה הייתה מצופה בשטיחים מקיר לקיר בצבע אפור והיוו ניגוד נאה לקירות המחופים בעץ בצבע המהגוני. נראה היה שהושקעה מחשבה רבה באולם. על הבימה ניצבו בגאון, זה לצד זה שלושה דגלים: דגל המדינה, דגלי חיל הים וחיל האוויר. האור באולם עומעם במעט ואל דוכן הנואמים (פודיום בלע"ז), עלה קצין בדרגת סרן אשר קיבל אותנו בברכה. הוא נתן סקירה קצרה על תוכנית היום שכללה בין היתר ביקור בצוללת, ואם הזמן יאפשר, נבקר גם באחת המשחתות שתזדמן למבדוק. בסיום דבריו הזמין את מפקד הבסיס, תא"ל אברהם בן שושן, שכעבור שנה בדיוק הועלה לדרגת אלוף ונתמנה למפקד חיל הים.
תא"ל בן שושן סקר את מוכנותו של חיל הים ועוד כל מיני מושגים טכניים שהיו זרים כמעט לכל הנוכחים. הוא תיבל את דבריו במליצות והדגמות ע"י הדמיין (סימולטור) שהיה על הבימה עד שהרגשתי שאני ממש "שוחה עם כרישים". אחד מקציני חיל הים ניגש אלי ולחש באזני משהו ולאחר שהנהנתי בראשי לחיוב, סימן לי לבוא אחריו – ממש באמצע ההרצאה של תא"ל בן שושן.
תא"ל בן שושן סקר את מוכנותו של חיל הים ועוד כל מיני מושגים טכניים שהיו זרים כמעט לכל הנוכחים. הוא תיבל את דבריו במליצות והדגמות ע"י הדמיין (סימולטור) שהיה על הבימה עד שהרגשתי שאני ממש "שוחה עם כרישים". אחד מקציני חיל הים ניגש אלי ולחש באזני משהו ולאחר שהנהנתי בראשי לחיוב, סימן לי לבוא אחריו – ממש באמצע ההרצאה של תא"ל בן שושן.
"לאן הולכים שאלתי?" "אל קצין המודיעין של היחידה" ענה הקצין. "אתה בטוח שלא התבלבלת?" שאלתי את הקצין, והוספתי בהומור "המודיעין היחידי שאני מכיר זה " 144 ".
"יש עוד 'אוחנה', אתכם?" שאל.
"לא! עניתי. "אני 'האוחנה' היחידי בביקור".
בין כך ובין-כך הגענו אל משרדו של קצין המודיעין הבסיסי.
הקצין שליווה אותי נקש שתי נקישות על הדלת ואמר לי: "בבקשה כנס".
נכנסתי למשרד בגודל של שני מטר על שני מטר. עם 'מכתבה' העשויה שולחן עץ פשוט בתכלית הפשטות, כך גם שני הכיסאות. סגפנות למהדרין, וניגוד משווע לאודיטוריום המפואר - בו שהיתי לפני דקות אחדות. את כל "התמונה" הזו קלטתי באלפית השנייה. מה שמשך את ליבי והעתיק את נשימתי לדקות ארוכות, היה האיש שישב ליד המכתבה.
קצין רחב כתפיים בדרגת רב סרן במדי ייצוג לבנים של חיל הים וכולו אומר הוד והדר. חזהו היה מעוטר בשלל "ברזלים" החל מכנפי צניחה. כנפי הקומנדו הימי, ועוד עיטורים למיניהם כמו שהיינו עונדים על התחפושות בפורים.
הקצין הזה היה לא אחר מאשר יעקב אסייג.
המשך יבוא.
