מפוטר! [סיפור קצרצר]

מפוטר!

"אתה מפוטר!” כמה זמן שרציתי לומר זאת, איזו הרגשת עצמה, ממש כמו דונאלד טראמפ.

הוא ניראה בהלם, הביט לעברי ללא מילים ואז הפנה את מבטו אל התמונה וחזרה אלי, “למה אני מפוטר?” שאל שאלת תם.

באמת צריך סיבה? למה הוא חייב להקשות?

“כי כבר עשר שנים שאתה לא עושה פה כלום חוץ מלחמם את הכיסא ולשתות קפה על חשבוננו. העבודה זה בשבילך בדיחה אחת גדולה. הכל בדיחות וקטעים בלי שום טיפה של רצינות ועשייה!”

הוא קיבע את מבטו בעיניי, או קצה חוטמי המעוקל, ופניו כמו נצבעו צבעי אדום וארגמן. עיניו הפכו ברכות לחות ורגלו השמאלית רעדה בעצבנות.

“אני סך הכל נמצא פה חמש שנים, אתה זה שעשר שנים כבר לא עושה פה כלום חוץ מלשתות קפה ולפטר אנשים!”

יש לו חוצפה לליצן הזה, מגניב.

“אכן אני קיבלתי אותך לעבודה ואחרי חמש שנים אני אומר לך שלום, בעוד חמש שנים וודאי יאמרו גם לי שלום ואז תוכל לקבל אותי לעבודה ואחר כך לומר לי שלום וכן הלאה. ממילא אף אחד לא עושה כלום אף פעם. אם החברה מצליחה, לוקחים עוד עובדים וכאשר מפסידים אז מפטרים, זה לא עניין אישי ולא צריך לעשות מזה ביג דיל.”

“זה החיים שלי ואתה עושה מזה צחוק! לא אישי אתה אומר?”

אמר והוציא אקדח קטן, מבריק כמו מראה.

“זו רק הייתה בדיחה!”

ירה.

יש אנשים בלי חוש הומור, חשבה הדמות שבתמונה.

© כל הזכויות שמורות